א. התפילה ביסודה היא פעולת נביאות. בכל מקום בתנ"ך שאנחנו מוצאים תפילה, אנחנו מוצאים שאלה היו נביאים. למשל באברהם, כרשר אבימלך לקח את שרה ממנו והקב"ה נגלה אליו והוא חוזר בתשובה, הקב"ה אומר לו: "ועתה השב אשת האיש. כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה". התפילה תלויה בעיקרה בנבואה. (א"א לומר שהמילה ׳כי׳ מוסבת על השבת שרה, שהרי א"א לומר שאסור לחטוא עם אשת איש רק אם הוא נביא). אמנם מצינו שחז"ל הרחיבו את התפילה ודרשו ׳עבודה שבלב׳ כך שכל אדם יוכל לשפוך ליבו לפני הקב"ה, ומאוחר יותר אף אנשי כנסת הגדולה תיקנו תפילה קבועה ונוסח מסויים (שוב, אלו היו נביאים שתיקנו) - ומ"מ אנחנו מוצאים בתפילה שורשה מגיע מהנבואה.
עד כאן מעט מדבריו המתוקים של המאור הגדול הרב אורי שרקי.
ב. הרמב"ם מביא (איני יודע את המקורות הקדומים לו, לכן אני מתחיל ממנו) שנבואת טובה שהקב"ה הודיע אינה חוזרת, לעומת זאת נבואת רעה שהקב"ה הודיע יכולה להתבטל ולהתהפך לטובה אם יחזרו בתשובה.
אולי אפשר ללמוד מכאן ולהשליך על השאלה שלך.
טוב שנגזר עליך לא יבוטל, ואילו רעה שנגזרה עליך עומדת קיימת עד שתשנה אותה.
ובעניין ביטול הגזירה אני מכיר שני הסברים לומר:
1. תורה, תפילה ומעשים טובים הם עצמם גורמים לביטול הגזירה באופן ישיר. זה יפה, אבל תוצר של קטנות מסויימת שבאדם, כאילו פורע חוב. אני הייתי מכניס את זה לתחום של ׳תשובה מיראה׳.
2. תורה, תפילה ומעשים טובים גורמים לשינוי מהותי באדם. אנחנו נהיים אחרים, הכאב שלנו על הכאב של הקב"ה (כמשל) והרצון שלנו להופיע את רצון ה׳ בעולם ולתקן עולם במלכות שדי, וכן ההבנה וההכרה את החיסרון שהחטאים מופיעים בעולם, וההבנה וההכרה שהופעת רצון ה׳ מוליכים ומופיעים היתרון והאמת בעולם הזה, כל אלה מעידים שאיננו באותה מדרגה רעועה שעמדנו עליה ביום כיפור, וממילא הגזירות הרעות לא שייכות במי שאנחנו היום. אנחנו התעלינו מעל הגזירה הרעה. זו מעלה אחרת לגמרי. אני חושב שאפשר להכניס את זה לתחום של ׳תשובה מאהבה׳.
עד כאן דברי קדשי. מקווה שזה עונה ומיישב את הדעת.
אשמח שיחדדו אותי.. שבוע טוב.
עריכה:
הרגע ראיתי שדברים דומים כבר כתב כאן לפני @יחידי.
