הוא שב הביתה, בדרך לרגיעה לאחר היום שעבר עליו, מתכנן במחשבותיו את כוס הקפה, את השלווה שתתפשט בגופו לאחר שיוכל להרשות לעצמו להתרפות.
אך בעודו מערבל את הקפאין המיוחל לפתע חדרה בו ההכרה המערפלת, שנשלח להיות גיבור.
***
הוא יצא את פתח ביתו. בלב כבד על השליחות שלא ביקש, הוא נתן לרגליו להוביל אותו בעוד מוחו מתקשה לקבל את העובדה כי הרגע היפה והנינוח נקטע באחת בתמורה למסע כל כך לא רצוי.
הוא הלך, והלך, כל כך הרבה, ונשימתו החלה להכביד ובאיבריו התפשטה ליאות, וכל סנטימטר בגופו ונשמתו דאבו. וללא הועיל. והדרך ארוכה, וקשה, ובפינת רחוב ריק מחברין לצרה, הוא נעמד.
***
הוא עצם את עיניו.
אלוקים, הוא זעק. בשקט. דמעות חמות החלו להציף אותו מבפנים וגרונו נשנק.
אני לא רוצה. קשה לי. איך אוכל להמשיך בחוסר הוודאות והכח שאוזל?
אני מבין שביכולתי להגיע. אבל אני רק רוצה לדעת לאן. ומדוע?! ומדוע אני?
איני בורח, איני סב לאחוריי, אך חוסר ההבנה מתיש כלכך..
הוא בכה, נותן לדמעות לשטוף את האבק מפניו וליבו.
אלוקים, הוא כאב, לא ביקשתי להיות גיבור.
***
הוא פקח את עיניו. עשרות אנשים התהלכו ברחוב. חלקם נעו קדימה, חלקם נסוגו, מתלבטים האם להמשיך או לשוב, וחלקם, חצו את הדרך לכיוון הנגדי, וחזרו לאחוריהם, שבורים. שבורים שנשברו.
על פינת הדרך, כשההמשך לוט בערפל ונקודת ההתחלה מטושטשת, נדרש האדם לבחור לאן פניו מועדות.
