לפעמים ממש באלי להישאר אני.
ככה. בלי עריכות ובלי שלל דברים שכאלה...
ולפעמים ממש באלי לחזור להיות הילדה הקטנה של פעם.
כזו שלא מבינה וחושבת לעומק יותר מדי.
לא מתפלספת עם החיים ועם ספקולציות שונות ומשונות.
לא מבינה את ההשלכות של *כל* המעשים שעושה
לא מתפדחת או מה-שלא-יהיה ונמנעת מלומר שלא טוב לי ולא נעים
ילדה
שזורמת עם החיים
וחיה אותם.
אז בסדר, בתור ילדה היו לי בעיות של ילדות.
כל מיני. ולא שאני באמת זוכרת אותן ואת מהותן.
אבל אז זה היה מה שהעסיק.
ואז לא ידעתי המון דברים
שהיום אני יודעת.
ואולי במבט לאחור
ואולי בעצם עכשיו,
אם הייתי אותה ילדה של פעם
עם קצת ידע רלבנטי ממה שאני יודעת היום
אולי אז הייתי יכולה לשנות דברים
לעשות אחרת
קצת
לשנות
לנסות
ואז גם ההווה היה אחר.
אולי.
והבנאדם המדהים ההוא צריך לראות אתזה
ובאלי עידוד
ממישהו שמכיר
שיודע
שמבין על מה מדובר
למרות שלא אמרתי כלום
ולפעמים האשמה הזו שרובצת עלי.
פעמים יותר ופעמים שפחות
אבל כשהיא רובצת-
אז...טעטע למה דווקא אני???
אתזה נגיד היה מועיל במובן מסויים אם לא הייתי יודעת בהיותי ילדה.
לא חושבת שזה היה מוסיף.
ואם כן-
אולי הייתי זורמת עם זה הלאה.
בלי ספקולציות
ובלי האשמות עצמיות
ובלי חרדות
אלא גודלת כמו כל ילדה אחרת
שלא חושבת על מה יהיה
ואם וכאשר
ובכלל כשהכל זה רק בספקולציה
של אילו...
ואם זה בכלל יקרה
והלוואי הלוואי שלא!
כי אז
לא הייתי מדי מודעת לדברים
ולא מדי חושבת לעומק ועד הסוף
על החיים
שלי ובכלל
אז...
אז הייתי יודעת וממשיכה הלאה.
שמעתם?!
ממשיכה.
הלאה.
ולא נותנת לדבר הזה להיות נוכח עד כדי כך.
ואולי ככה הרבה דברים לא היו.
ואולי
אולי...
אני לא אוהבת הרבה דברים.
|חושב|
ויש לי דברים שאני כן אוהבת
|חושב|
בכלל אני צריכה כל מיני דברים
|חושב|
אעעע...
כמה אני חושבת בלילה אחד?????
|חושב|
אוף.
יש יתרון גדול בלחזור להיות הילדה של פעם....