עבר עריכה על ידי נחל בתאריך י"ח בתשרי תשע"ח 04:31
אבל אני בוערת את זה.שמחת בית השואבה.
הם רוקדים.
אני עומדת, לבד ומסתכלת,מנסה לשאוב כוחות.ופתאום ראיתי אותו.
בחור, עם כובע וחליפה וזקן בכסא גלגלים. אני זוכרת אותו משנה שעברה.
הוא הצטרף למעגל הרוקדים. אמנם בצד, מתאמץ אבל רוקד. כמו כולם. לא נותן לגוף הנכה שלו לכלוא אותו. להיות עצוב.
ראיתי את פניו המתאמצות, ראיתי אותו לא מוותר, רוקד בדרך שלו. ואני? אני בוכה מהתרגשות.
.
אנשים שלא מוותרים בגלל מגבלות גופניות; הם אנשים מדהימים וטהורים. .
בכיתי כי הוא הרטיט לי את הלב.
המראה שלו, ההתאמצות שלו- הניע את הכסא שלו לבדו כל כך הרבה זמן,
הידיעה הזו שהוא רוקד בצורה שונה מכולם.
מתישהו אני אהיה רגישה פחות
מתישהו אני לא אבכה מכאלה דברים
כל כך רציתי ללכת להגיד לו שהוא אדיר.
שהריקוד שלו שווה את ריקודי כולם.
כל כך רציתי לנטוע בו כח.
להגיד לו שהוא אדם מדהים. שאני לומדת ממנו הרבה.
שאני מרגישה אותו.
הי, דמעה, תפסיקי להרטיב לי את המסך.
(פתאום גם ראיתי ילדה שדומה לאחיינית שלי ואז בכיתי בכיתי בכיתי מגעגוע עז
אני מתגעגעת למגע שלהם, אנשי חיי)