קריאה מהנה!
סיפור לחג הסוכות.
טלטלה אחזה ביוסף. ראיותיו גמעו בשקיקה את האוויר בנשימות עמוקות. אך הוא מיד השתעל סדרה של שיעולים שנשמעו כנביחות כלבים. האוויר היה דחוס ולח, וסירחון של מוות היה אפוף בחלל הצר בו שכב.
ואז הוא נזכר בכל. כיצד פרץ מוחמד איבן זיאד לתוך ביתו. השכן שחשב אותו לידיד, שהיה מחייך מתחת לשפמו האפור למשמע הלצותיו של יוסף והיה תמיד מכבד אותו בכוס קפה ריחנית. מבט של זעם ואמוק היה בעיניו, התרבוש שלו היה מונח בזווית עקומה על ראשו שנצץ מזיעה. סכין הקצבים שהנחית פעם אחר פעם על ראשו של יוסף בעודו צועק "איטבח על יהוד"...
ואם הוא שוכב כעת ער בתוך קברו שלו... התרגשות פשטה בכל עצמותיו של יוסף. הרי כעת התגשם עיקר אמונתו השלוש- עשרה, שה שאמר בדבקות כל יום לאחר התפילה: "אני מאמין באמונה שלמה בתחיית המתים..."
יוסף אימץ את ידיו ודחף את מצבת השיש שמעליו. למרבה פליאתו היא לא שקלה יותר משק נוצות. כנראה זהו נס נוסף שעליו להודות עליו לבורא עולם בבית המקדש.
הוא יצא אל אור השמש כשהוא עטוף בתכריכים לבנים בלבד. האור הלבן והצורב סינוור את עיניו וכמעט שעיוור אותו. הוא סוכך על עיניו והביט בפליאה במתרחש סביבו.
מאות מאות של אנשים עלו מתוך האדמה מבולבלים כמוהו. קול הולך ומתחזק של שופר בקע ממקור לא נראה לעין, וממש מולו, עמד בית המקדש על תילו. בנוי משיש לבן וצחור, טהור ונקי מכדי שיגיע ממחצבה כלשהי שעל פני האדמה. הזהב עיטר אותו בקישוטים מרהיבי עין, מרהיבים מכדי שיהיו מעשה אומן כלשהו. ועמוד העשן עלה בקו ישר מן המזבח ועד לשמיים, ישר מכדי שיהיה טבעי. כל המראה כולו הקרין אור יקרות מעורר השתאות.
"לא יכול להיות" אמר בתדהמה קול מאחורי גבו של יוסף.
יוסף הסתובב. האיש היה כהה עור ונמוך קומה. את פניו הדורות המראה עיטר זקן שחור. "מה שמך?" שאל אותו יוסף. "מה לא יכול להיות?"
"שמי הוא יחיא שרעבי" הציג את עצמו האיש. "בית המקדש כה נחמד למראה. כמעט אפשר לחשוב שהוא ירד היישר מהשמיים."
יוסף גירד בראשו. "מה הבעיה בכך?"
יחיא רקע ברגלו בייאוש. "מורנו הרמב"ם פסק להלכה שבית המקדש יבנה בידי בני אדם ולא ירד מן השמיים. האם זה אומר שהרמב"ם טעה כל הזמן הזה?"
יוסף לא ידע מה לענות לו על כך. הוא היה יהודי פשוט שמכר שטיחים. הוא השאיר את ההתפלפלויות לרבנים. כמובן שהוא למד תורה כל ערב, שניים מקרא ואחד תרגום וגם דף גמרא. אבל מי הוא שיחליט אם הרמב"ם טעה? או אם רש"י ו צדק? שני אלו היו גדולי תורה אדירים. לעומתו הם היו כמו נשרים לצד גוזל של יונה.
יוסף החליט שהוא יצטרך למצוא את משפחתו, אך לפני כן מוטב שילך להתפלל לבורא עולם על שזיכה אותו לחזות בגאולת עמו. הוא פילס לעצמו דרך בין כל האנשים ההמומים אל תחתית ההר. המקום היה נראה כה שונה. על דרכים סלולות ונאות נעה כרכרה מסוג כלשהו שנמשכה בכוחות עצמה בלבד. צבעה היה ירוק זית והוא הצליח לקרוא כתובת שנכתבה עליה.
"מ-ש-מ-ר ה-ג-ב-ו-ל" קרא יוסף הברה אחר הברה. האם אלו היו חיילים גויים? הוא זכר את החיילים הטורקיים שהיו בימי חייו בארצו. אך יכול להיות שאלו גויים אחרים כעת שבעו לבצע פוגרום נוסף ביהודים שרק כעת שבו לחיים. הוא הרים אבן מצד הדרך. הוא לא יכפוף בשנית את ראשו כאגמון בפניהם.
מהכרכרה המוזרה יצאו שני בנים ובת. הם נראו בני עשרים לכל היותר וחיוכים נעימים על פניהם. "אתה הגעת מההר?" שאלה הבת בנימוס.
יוסף שמט את האבן מרוב תדהמה. הם דברו עברית. שפת הקודש. "אתם יהודים?" הוא שאל בחשדנות.
"בוודאי" אמר אחד הבנים. "במדינת ישראל רוב האנשים הם יהודים. השם שלי הוא שניר, וזה חבר שלי מהמחלקה, דוד. גם שירה היא מהמחלקה שלנו."
"מה? מדינת ישראל? מחלקה?" ראשו של יוסף הסתחרר מרוב שאלות. "יש מדינה של יהודים? פה? באיזו שנה אנחנו בכלל."
"השנה כעת היא 2017" אמרה שירה בנימוס.
יוסף בהה בה בבלבול. "מה 2017?"
דוד הסביר לו את העניין. הוא היה היחיד שגידל זקן וכיסה את ראשו בבד כלשהו. "השנה כעת היא ה"א אלפים ותשע"ח שנים לבריאת העולם."
רגליו של יוסף פקו. "בדיוק לפני מאתיים שנים מתי." אמר בהתרגשות יוסף. "השבח לא-ל שזכינו להיגאל."
"תראה איך אתה לבוש" אמר שניר במעט רוגז. "יאללה, תיכנס לטנדר וניקח אותך לבית של דוד. הוא יביא לך קצת בגדים, שלא תצטנן."
הם נסעו בכרכרה שכינה אותה שניר "טנדר" לבית של דוד. השלטים בצד הדרך העידו שהוא נמצא בירושלים, אך החומות נראו לו רק כפס מרוחק. הם יעצרו ליד בניין שעליו נכתב "רחוב משגב לדך 8".
יוסף נישק את המזוזה בצד הדלת ונכנס אל הבית. הוא הבחין ששניר ושירה לא הביטו בה אפילו. הוא הסביר לעצמו שכנראה הם מתרגשים ושכחו מהמצווה לגמרי. החדר אליו נכנסו היה עמוס בספרים. הוא זיהה מייד את שורת הספרים הארוכה שנכתב על שדרותיה "תלמוד בבלי" וחמישה חומשי תורה. לאחר שמן קצר קרצו לו המשניות וגם השולחן ערוך. אבל יתר הספרים היו נראים לו שונים. גם הרבנים של השנים האחרונות לא טמנו את עצמם בצלחת כלל.
דוד הביא לו חולצה מכופתרת ומכנסיים של פועלים, מבד גס וכחול. לאחר שהתלבש בפינה צדדית, יצאו מהבית אל הטנדר. שניר נקש באצבעותיו על חתיכת זכוכית מוארת שבידו. "הר הבית" פלטה חתיכת הזכוכית בקול מתכתי. "צא ימינה ביציאה הקרובה, בעוד חמישים מטרים."
הנסיעה הייתה שוטפת ומהירה. שלושת החיילים היהודיים (כך הסתבר ליוסף שהם) צחקו מבדיחות שרק בודדות מהן הבין בעצמו, אך נהגו בו בחביבות וענו באורך רוח על שאלותיו.
"אנחנו מגנים על היהודים מהערבים" הסביר דוד בגאווה כשהוא לא מוריד את ידיו כלל מהגלגל שהזיז את הטנדר. "רק שלשום הם ניסו לדקור בשער שכם אישה בהריון. שניר וחבר נוסף שלי הרגו אותם לפני שהם הספיקו לבצע את זממם."
"מדינת ישראל קיימת כמעט שבעים שנה" הסבירה לו שירה. "כמעט כל היהודים בעולם נמצאים בארץ עכשיו. אלו שלא כבר קנו את כל הכרטיסים למטוסים שיגיעו ארצה... מטוסים זה כמו טנדר שנוסע בשמיים" הסבירה את עצמה מיד.
הטנדר נעצר. מלפני היו עוד הרבה מאוד טנדרים שנעצרו וכולם השמיעו קולות מעצבנים מאוד שיוסף סתם את אוזניו. "וואי, מה נהיה פה עכשיו?" שאלה שירה בייאוש.
דוד קפץ מהטנדר ורץ קדימה. לאחר שתי דקות הוא חזר בפנים נפולות. "כדאי שתראו מה קורה כאן עכשיו."
ואז בת קול קראה מהשמיים: "ענווים, ענווים! הגיע זמן גאולתכם. ואם אין אתם מאמינים, ראו ואורי שזורח עליכם!"
אור גדול זרח על יוסף.
אני בכוונה לא דייקתי בפרטים ההלכתיים המדויקים, כדי לא להרוס את הסיפור.
