בס"ד
איתא בתפילה "אלו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רנה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך ד' א' וא' אבותינו, ולברך את שמך על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים, הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו... על כן אברים שפלגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפינו, ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו ויעריצו ויקדישו וימליכו את שמך מלכנו. כי כל פה לך יודה, וכל לשון לך תשבע, וכל ברך לך תכרע, וכל קומה לפניך תשתחוה, וכל לבבות ייראוך, וכל קרב וכליות יזמרו לשמך כו'"
ולכאו' ק' מה ה'על כן' מתרץ?
לצורך התשובה אשתמש במושג שחידשתי - ויכול להיות שקיים כבר במקומות אחרים, אולי אפילו בשם דומה, אחרי הכל זה הגיון - בועת משמעות יחסית. אפשר להשליך על הרבה תחומים, אבל במשמעות היסודית הדיון הוא על משמעות הקיום - בהשוואה מול האין סוף - כל הקיום הנברא החולף לוקה בחוסר משמעות מוחלט. אבל מצד שני - כל דבר שקיים הוא כי ככה ה' רצה, אז בעצם הוא טעון במשמעות מוחלטת. אלא שאנחנו לא חיים ולא יכולים, לא בצד הזה ולא בצד הזה. אלא יוצרים לעצמנו איזו בועה של משמעות יחסית. שצריכה להתקיים בתוך המתח הזה.
המושג כאמור מתאים לעוד מקרים של דיסוננס בין שתי מוחלטויות, לדוג', פרט וכלל. אפשר לתפוס את כל היש ככלל אחד ושלם, ואפשר להפריד הכל לאטומיו. אבל בכל זאת אנחנו רואים בעצמנו בסה"כ יצורים אחדותיים ואוטונומיים.
הבעיה שבבועה הזאת, היא שכאשר צוללים אל תוכה מאבדים לחלוטין את ההבטה באין-סופי, את העמידה מול המלך. אז מה נעשה, אם נתבונן באין-סוף הרי ניקרע לגזרים לצד הזה או זה. ולכן הפתרון הוא להחזיק את הבועה, אבל דווקא על ידי לחץ מאוזן של המשמעות המוחלטת וחוסר המשמעות המוחלט גם יחד.
וז"ש "אילו פינו כו'", דבתוך הבועה, אעפ"י שהולך עד הקצה האחרון מ"מ אינו ככלום מול הב"ה. אלא "אברים שפלגת בנו", מצד שפלגת בנו, "הן הם יודו ויברכו", דהא עכ"פ רצית בהם, ו"כל פה לך יודה" בלא כל תלות במה שאומר. וז"ש "כל עצמותי תאמרנה", העצמוּת, היא זו שאומרת.
שנזכה.
