כבר זמן מה שמציק לי עניין ספציפי.
כשאנחנו מבלים או יושבים עם חברים אחרים- או אפילו לפעמים עם ההורים של בעלי- אני מרגישה לא בנוח. כאילו אני ובעלי לא זוג.
אני צריכה להדגיש שזה לא בכוונה אלא ככה קורה לו.
זה לא מפחית את העלבון שאני חשה, מאחר ואני רגישה וגם כי כשהמצב הפוך (אנחנו עם המשפחה שלי או עם חברים שלי) אני ממש מתייחסת אליו ולמה שהוא אומר, דואגת לו, מתיישבת לידו מקשיבה לו ומכניסה אותו לשיחה וכו'.
העניין הוא כזה-
הוא בקושי מתייחס למה שאני אומרת. אני מרגישה שאני יכולה להגיב למשהו ואחרי שניה הוא "עולה לי" על הדברים שלי.
הוא לא פונה אליי, הוא עסוק בשיחה עם האורחים או עם ההורים, והרבה פעמים מרגישה שכאילו הוא מרגיש כל כך בנוח עד כדי כך שאני כאילו לא נמצאת. הוא לא שומע שאני מנסה להשחיל מילה, הוא לא מביט בי או מקשיב כשיש לי מה להוסיף או לומר, והרבה פעמים כשמדברים על נושא מסוים שקשור בנו - אני יכולה להתחיל לומר משפט והוא פשוט יכנס לי באמצע ויגיד את מה שיש לו.
כבר הסבתי את תשומת ליבו לזה בעבר המון פעמים.
לאחרונה היתה פגישה מסוימת ששנינו נכחנו בה וזה קרה שוב פעם אחת והוא אמר סליחה והשתתק כדי שאוכל להשלים את מה שאמרתי ואז כשיצאנו מהפגישה הוא טען שהוא התאמץ לא לעשות לי את הקטעים האלה, אבל לי זה הרגיש רגיל. לא קטע אותי הרבה מצד אחד , ומנגד לא הרגשתי שהוא ממש שם לב לזה או התאמץ במיוחד. וזה ממש הפתיע אותי על גבול האכזב, שזה מה שהוא מסוגל. הרגשתי כאילו שנינו שם אבל נדמה שכל אחד מנהל שיחה נפרדת עם האדם שהיה מולנו.
אני יודעת שהוא מאוד מעריך אותי ואת הדעות שלי ואת האינטליגנציה שלי. בבית בינינו הוא מקשיב לי, וגם מול המשפחה שלו הוא תמיד אומר בצחוק שאני הבוס בבית ושאני מחליטה את השורה התחתונה.
הוא לא אדם שתלטן ואני יודעת שהוא מאוד מחשיב את דעתי .
עם זאת מול אנשים אחרים, בחוסר תשומת לב ובלי כוונת זדון- אני פשוט מרגישה כאילו אני לא נמצאת.
הוא לא שם עליי יד או יחבק אותי, הוא לא פונה אליי כמעט בכלל, הוא לא עוצר להקשיב לי בעניין כשיש לי מה לומר בנושא המדובר, הוא לוקח את זכות הדיבור פעמים רבות על חשבוני,
ואני מרגישה בושה, כשאני מתחילה לומר משהו והוא לא שם לב ואני צריכה לומר לו- "משה (שם בדוי), התחלתי לומר משהו" בחיוך, והוא אומר אה סליחה . כאילו מול אנשים אני צריכה להשיג את תשומת לבו . גם הרבה פעמים הוא אומר דברים שהוא ואני מדברים בינינו ומסכימים עליהם ומול החברים זה כאילו הוא הרגע חשב על זה .
כל זה יוצר ניתוק מצידי, ותחושה של זרות כלפיו, וזה גובל בעלבון . לאחרונה זה קרה הרבה, והוא כבר התעצבן עליי שאני מעירה לו והוא אמר לי שלידי הוא לא יכול להיות עצמו כי הוא כל הזמן צריך לשים לב איך הוא מדבר ומה הוא אומר ואיך מתייחס. ושהוא מתחיל לחשוב שאנחנו לא צריכים להפגש יחד עם חברים, שזה בכלל אבסורד לומר לי כזה דבר. וזה עוד יותר מקשה עליי כי אם לא בא לך באופן טבעי להיות רגיש אליי-- אז מה לעשות אתה צריך לשים לב ולהיות יותר מודע.
מישהו חווה תחושות דומות? יכול לייעץ לי? או סתם להבין אותי? מתוסכלת ! אפשר לחשוב שזו הבעיה היחידה שיש לנו. והיא לא . זה פשוט מייאש כל פעם לגלות כמה הבדלים יש בינינו ועל כמה עוד יש לעבוד... כל פעם צריכה לגייס סבלנות מחודשת וכוחות נפש להתמודד עם עוד הבדל באישיות\בצרכים של שנינו .
הוא ממש רחפן וברור לי שזה לא מכוונה רעה אבל מצד שני גם הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות.
