בעזר"ה והשתדלותינו-
המון עבר הערב, בטיול השבת, היו המון דיונים מסעירים, הן בשבטים היותר גדולים והן בשבטים היותר קטנים.. עמוסת מחשבות. כל הדרך הבייתה נשאלות בי אותם השאלות, ואני חופרת למקומות טיפה יותר עמוקים.
יורדת במורד המדרגות, ניזהרת שלא ליפול פתאום, בין כך וכך הכול חשוך וארפילי..
מבחוץ נישמעים קולות למידה, ובי נידלק ניצוץ קטן, עדיין מישהו ער! בשעות הקטנות של הלילה- איזה יופי. מוצפת שימחה פנימית.
לשמחתי הרבה, זאת הייתה אחותי הגדולה, כמה נחמד. סוף סוף הגיע שבת הבייתה, אחרי זמן מה שלא ראינו אחת את השניה.
"שבת שלום, שבת שלום!" - אני אומרת.
"אהלן" - משיבה בחיוך.
ניגשת למטבח, שותה כוס מים בכדי להירגע מכל ההליכה שהלכתי. מרחוק נישמעים קולות הלמידה של אחותי. ואני נהנת, חושבת לעצמי כמה טוב שהיא מצאה את מקומה במדרשה שבה היא לומדת. הלוואי וזה עושה לה טוב. אני מברכת אותה בשקט.
בסלון היא יושבת, אני ניגשת אליה- מחויכת.
"אחותי, סחטיין לך על השעה.." -אני מברכת אותה בנעימות.
"כן, ראית מהזה? מרוב שאתה נהנה, אתה לא שם לב לזמן שחולף.. " -משיבה בחיוך קל, ומיד חוזרת ללמוד.
אני מתיישבת לידה, ושואלת בנחמדות:
"טוב לך במדרשה, הולך טוב?"
"כן." היא מהנהנת. "טוב לי, לבנתיים. לכי תדעי, אולי דברים היתשנו.."
"אני מקווה שגם כשהישתנו הדברים, תהני שם. את ניראת טוב, והלוואי תמיד יהיה לך טוב." אני משיבה חזרה.
היא מחייכת ואומרת, "אמן. תודה אחותי.. את יודעת? זה ממכר, אתה מרגיש דברים שלא הרגשת מעולם בלימוד הזה. זה נותן כ"כ הרבה כוחות. הלוואי וזה לא ייגמר מהר.."
אני מחייכת. מרוצה.
קמה ממקומי, מתנערת. שולחת איחוליי הצלחה בהמשך הלמידה, ופונה לעבר המטבח חזרה.
ממילא אני נורא עייפה, אם היה לי כוח, אולי הייתי נישארת ללמוד איתה קצת. חושבת לעצמי..
לפתע אני ניזכרת, שממש עוד מעט וזה כבר מגיעה, עת גיוסה. והיא תתגייס וכבר עוד יותר לא תיהיה בבית, וזה באמת יחסר לנו... אבל נסתדר.
מגחחת לעצמי, ונהנת לחשוב שאולי אחותה תיהיה חיילת 'דוסית'- בניגוד להרבה חיילות בעולמינו.
פתאום צצה בי השאלה:
"מירב, מתי את מתגייסת?"
"פסח. חול המועד.." היא עונה חזרה.
ואני מופתעת. "פסח? חול המועד? מבאס קצת, לא?"
היא נאנחת. "בטח מבאס. מבאס מאוד. אבל זה מה יש. לא נורא."
אני מסתובבת אליה, בחיוך, חושבת לעצמי שממש יפה לה על האופטימיות.
- - - -
מופתעת. מופתעת. מופתעת.
לצידה פתוח ספר הגמרא, ו.. עוד משהו.. משהו שלפני כן, לא חפצו עיניי בדבר----
בקבוק בירה לבנה.
נרתעת. ספק מבוהלת.
- - - -
אני ניגשת חוששת. נאכלת בתוך עצמי, מסתרבלת. האם מקומי הוא לבוא ולשאול? אני בכל זאת יותר קטנה. וחוץ מיזה- מי אני שהעביר ביקורת עליה, על אחותי הגדולה.
בכל זאת, אני ניגשת, אוכלת את הבושה כלפיי פנים, ומסתירה כאילו כלום לא קרה.
"מה את עושה כאן? לא הלכת לחדר?" היא מרימה את ראשה מבוהלת, לוקחת את הבקבוק שבידה, ומנסה להסתיר זאת ממני.
"לא. עדיין לא.. זה שיש קיר חוצץ בי המטבח לסלון לא אומר שהלכתי לחדרי." -אני משיבה במין טון מתחמק.
"כן.." -היא עונה באי נעימות.
"מירב" אני פונה אליה ברצינות. והיא בפרצופה המבוהל לא מוצאת מנוח לרגע.
"גם זה ממכר, נכון? גם זה נותן המון כוחות לבנאדם, נכון? גם זה נותן הרגשות שמעולם לא הרגשת, נכון? מין הוספת טעם ללימוד, נכון?!" -אני אומרת בציניות מוחלטת.
היא מביטה בי מופתעת.
"זה.. זה.. רק בירה. את יכולה להיות רגועה!!" -היא עונה בקול סמכותי. "וחוץ מיזה- מה איכפת לך מה אני עושה, ומה את מתערבת לי בחיים?? ברגע שתיהי בגילי ותביני מהם מטרות החיים, נדבר טוב?!?!
היא עונה בעצבנות, סוגרת את ספר הגמרא בפתאומיות ועולה לחדרה.
- - - -
פונה לחדרי גם כן.
מאוכזבת.
כתבתי את הסיפור הזה, כדי להעלות לכם הסיטואציה שקרתה לי, שמאז צצות לי אלף שאלות בראש. המדרשה המצוינת למעלה בסיפור, היא 'מדרשה ברוריה' בירושלים, אני אישית לא הבנתי את עצם עיניינה.
ולמה? -----
רק בגלל עצם העיניין שבירה עם גמרא, לא הולכים יחד.. שני דברים שונים לגמרי.
לשבת עם גמרא פתוחה ובירה- לדעתי זה ממש אי כבוד. לא לבנאדם, לגמרא! לתורה הקדושה שעומדת מלפניך.
עזבו, בירה, ניחאא. נעביר אותה.. אבל אותו הבנאדם המצויין בסיפור, לא נופל רק בבירה, אלא נופל גם בהתנהגותו, גם בלבושו.. וכו'. הבנאדם מדרדר. נקודה.
[המדרשה שמצויינת כאן למעלה^ היא מדרשה שמכינה בנות הרוצות להיתגייס לצבא, ורוצים שהן היתגייסו בצורה יותר טובה. מין מכינה לבנות.]
אז, חבר'ה---
מה אתן אומרות? אני אישית חושבת שנפלה כאן טעות.. אני לא מבינה את דרך המדרשה..
אני צודקת? יש כאן מקום לאי-הבנה?
כאילו, איך בירה- צבא- וגמרא, יכולים להיסתדר ביחד?
האם זה סתם דרך כיסוי להורים, למשפחה?
אשמח להשתתפותכן בנושא.
