שתיים בלילה, עופרים, המיטה של חן. אני רוצה לאכול אבל מתאפקת למרות שיש סניקרס קטן קטן במקרר שאני מתה לקחת. באותה נשימה אני גם מתה לסיגריה, אבל כולן נגמרו לי אתמול, דמט. המים שלקחתי מהברז בכוס חמה בקושי ירדו לי בגרון, יש להם טעם דוחה, זר, חם ומזוייף כזה. אין להם טעם של בית.
יצאתי החוצה עם מצית וחיפשתי מה לשרוף. הנפש שלי הרי בוערת והיא מחפשת שותף. קיוויתי שאולי תעבור מכונית ואולי במקרה יהיה להם סיגריה, אבל עופרים, כאילו אין נפש חיה בחוץ. בקושי חתול שחור שרובץ על מפתן הדלת.
אני מתמקדת על איזה עץ גבוה מעליי עם סבכת עלים צפופה וירוקה. עץ בריא. עומד על מקומו. חזק ויציב. כוסאומו, אני חושבת, מגביהה מעט את כפות הרגליים ותולשת עלה. המצית שלי לא מרחמת עליו אבל העלה העקשן הזה בקושי נדלק וכשהוא מועיל בטובו להישרף איתי שולח לי הודעה, הוא מסטול מת באיזה מועדון, מנסה להדאיג אותי או סתם מתגעגע. העלה, בשניית ריחוף, מוצא את מקומו ברצפה ואין לי כח לחפש אחריו.
אני מרימה את היד ומושכת את הענף הקרוב אליי, בום, שני עלים בין האצבעות. אני מנסה לשרוף אחד מהם, את הגדול יותר. הוא פאקינג לא נדלק. המצית הכחולה שלי כבר חמה. אני שורפת את האגודל ביחד איתו, בעקשנות. הרגליים היחפות שלי דורכות על מדרכה מלוכלכת ואני יכולה להרגיש את החיידקים עולים עליי, מטנפים אותי.
בדיוק כמו שאני אוהבת.
העלה נהיה שחור בקצוות, כולו ירוק עדיין, משחק לי אותה חי. אני יודעת שהוא מת מהרגע שהאש נגעה בו. כמו כולנו, לא? אולי אפילו היה לו רגע של טירוף לפני הסוף.
טירוף כמו נפש בוערת, כזה.
אמנם אני לא רואה אותו נשרף אבל אני שומעת היטב את רחש האש ומריחה טוב יותר את ריח הריקבון העולה ממנו. ריח של טבע מת. ככה, בלי כל הרוחניות שהופכת אותו לפלאי ויפהפה. כמו שהוא לפני שהמים בשורשי העץ נותנים בו אות חיים.
מת.
בין אצבעותיי נוזל לשד החיים של עלה קטן-גדול, הוא נוזל ירקרק, שקוף כזה, ריח של בואש. ריח רע. ריח של חיים לשעבר.
אני מרחרחת ואז דוחפת את העלה לתוך הקרע החדש בשורט שאני לובשת, בין שני חוטים פרומים. אני יודעת שברגע הזה הריח והתחושה נדבקים בי, עוטפים אותי, נצמדים לי לגוף ומצטרפים לחיידקים על כפות הרגליים. אני מחייכת, כי זה טוב. זו פאקינג התזכורת הכי טובה שיכולה להיות.
אני באמת לא בטוחה למה עשיתי את כל זה, אבל גם בלי להיות חכמה גדולה אני יכולה לשמוע את הנפש שלי צורחת. את הכוויות אני מרגישה כמו כתמי צבע שחור ואדום על דף לבן ומקומט: הרס של משהו שיסודותיו גם כך מטים ליפול.
ממש כמו העלה אני אמשיך להיראות חיה; אתהלך ואנשום ואתאהב באידיאולוגיות. אבל בעיניים רואים קצוות שרופים. שחורים.
זו הנפש שלי.
והיא נשרפה כבר ברגע הראשון שהאש נגעה בי.
אמנם לרגע היה נדמה לי שיש כאן מאבק, אבל דמיינתי. לשד החיים שלי מזמן איננו כאן.
האש הזו מתפשטת בתוך קליפה ריקה של נפש בוערת.
ואני עם המצית. עוד רגע יגיע הטירוף של לפני הסוף.
ומה אז?
יצאתי החוצה עם מצית וחיפשתי מה לשרוף. הנפש שלי הרי בוערת והיא מחפשת שותף. קיוויתי שאולי תעבור מכונית ואולי במקרה יהיה להם סיגריה, אבל עופרים, כאילו אין נפש חיה בחוץ. בקושי חתול שחור שרובץ על מפתן הדלת.
אני מתמקדת על איזה עץ גבוה מעליי עם סבכת עלים צפופה וירוקה. עץ בריא. עומד על מקומו. חזק ויציב. כוסאומו, אני חושבת, מגביהה מעט את כפות הרגליים ותולשת עלה. המצית שלי לא מרחמת עליו אבל העלה העקשן הזה בקושי נדלק וכשהוא מועיל בטובו להישרף איתי שולח לי הודעה, הוא מסטול מת באיזה מועדון, מנסה להדאיג אותי או סתם מתגעגע. העלה, בשניית ריחוף, מוצא את מקומו ברצפה ואין לי כח לחפש אחריו.
אני מרימה את היד ומושכת את הענף הקרוב אליי, בום, שני עלים בין האצבעות. אני מנסה לשרוף אחד מהם, את הגדול יותר. הוא פאקינג לא נדלק. המצית הכחולה שלי כבר חמה. אני שורפת את האגודל ביחד איתו, בעקשנות. הרגליים היחפות שלי דורכות על מדרכה מלוכלכת ואני יכולה להרגיש את החיידקים עולים עליי, מטנפים אותי.
בדיוק כמו שאני אוהבת.
העלה נהיה שחור בקצוות, כולו ירוק עדיין, משחק לי אותה חי. אני יודעת שהוא מת מהרגע שהאש נגעה בו. כמו כולנו, לא? אולי אפילו היה לו רגע של טירוף לפני הסוף.
טירוף כמו נפש בוערת, כזה.
אמנם אני לא רואה אותו נשרף אבל אני שומעת היטב את רחש האש ומריחה טוב יותר את ריח הריקבון העולה ממנו. ריח של טבע מת. ככה, בלי כל הרוחניות שהופכת אותו לפלאי ויפהפה. כמו שהוא לפני שהמים בשורשי העץ נותנים בו אות חיים.
מת.
בין אצבעותיי נוזל לשד החיים של עלה קטן-גדול, הוא נוזל ירקרק, שקוף כזה, ריח של בואש. ריח רע. ריח של חיים לשעבר.
אני מרחרחת ואז דוחפת את העלה לתוך הקרע החדש בשורט שאני לובשת, בין שני חוטים פרומים. אני יודעת שברגע הזה הריח והתחושה נדבקים בי, עוטפים אותי, נצמדים לי לגוף ומצטרפים לחיידקים על כפות הרגליים. אני מחייכת, כי זה טוב. זו פאקינג התזכורת הכי טובה שיכולה להיות.
אני באמת לא בטוחה למה עשיתי את כל זה, אבל גם בלי להיות חכמה גדולה אני יכולה לשמוע את הנפש שלי צורחת. את הכוויות אני מרגישה כמו כתמי צבע שחור ואדום על דף לבן ומקומט: הרס של משהו שיסודותיו גם כך מטים ליפול.
ממש כמו העלה אני אמשיך להיראות חיה; אתהלך ואנשום ואתאהב באידיאולוגיות. אבל בעיניים רואים קצוות שרופים. שחורים.
זו הנפש שלי.
והיא נשרפה כבר ברגע הראשון שהאש נגעה בי.
אמנם לרגע היה נדמה לי שיש כאן מאבק, אבל דמיינתי. לשד החיים שלי מזמן איננו כאן.
האש הזו מתפשטת בתוך קליפה ריקה של נפש בוערת.
ואני עם המצית. עוד רגע יגיע הטירוף של לפני הסוף.
ומה אז?
