אדם טען טענה יותר גרועה מהטענה הטובה ביותר שהיה ביכלתו לטעון.
למשל, טענו כלפיו שהוא חייב 1000$,
והוא טען שהוא כבר פרע את החוב.
הוא היה יכול לטעון שהשטר מזויף,
כי השטר לא היה מקוים (כלומר מאומת, עוד סוגיא),
אבל הוא בחר לטעון שהיה חוב והוא נגמר.
לכן יש לו נאמנות ב'מיגו'.
האחרונים נחלקו האם מיגו עובד מדין 'מה לי לשקר',
כלומר יש אומדנא שהאדם דובר אמת כי היה יכול לשקר,
או מושג שנקרא 'כח טענה', אותו כבר יסבירו הביינישים.
בגדול (נחלקו קצת מה הוא אומר, ואם יש בו סברא),
זה אומר שהטענה שהייתי יכול לטעון ולא טענתי,
מחזקת את הטענה הקלושה שטענתי.
רבי יהודה רוזאניס בספרו 'משנה למלך' רוצה להוליד השלכה מעניינת:
ייתכן שגם לחומרא הטענה הטובה תשליך על הטענה הגרועה.
לכן, אם אדם אמר 'יש לי בנים' כדי לפטור את אלמנתו מייבום,
הוא נאמן רק מפני שבידו לגרש אותה, וכך לפטרה מייבום.
לפי זה, למרות שהאשה היא אלמנה, היא תיאסר לכהן,
כי סיבת הפטור שלה מייבום היא שביכלתו לטעון 'גרשתיה'.
- קושיית העילוי ממיצ'יט (מניח מקום להתגדר)
- מיגו להוציא לא אמרינן (או שכן, לדעת הרמב"ן. כנ"ל)