נכנסת לחדר בביטחון, כרגיל. בטחון שמחפה על העדרו של זה.
חדר נעים, אם כי משדר מעט משהו מרוחק.
"שלום", היא אומרת בנעימות.
אני מתיישבת. "שלום", אני עונה. ושוב הפנים רועד כעלה נידף, אך כולי מקרינה בטחון.
"איך נקרא לך?" היא שואלת.
נקרא היא אמרה. לא קוראים. אני אוהבת את זה.
"קוראים לי רעות. נקרא לי רעות הסתומה, הדפוקה, הבעייתית. רעות שאף אחד לא רוצה. רעות שאם לרגע אחד תשמוט כולם יגלו מי היא וישנאו.." אני כבר מתייפחת. "רעות שכולם אוהבים, בטוחים שהיא זוהרת,רעות שאף אחד לא מכיר באמת.. רעות שרוצה שהאדמה תפתח ותבלע אותה והיא תגמר ולעולם לא יהיה יותר רעות.." אני משתנקת. לא נותר בי כוח לדבר. היא מביטה עלי בעיניים חמות. מגישה לי חבילת ממחטות וממשיכה להביט בי בחום.
המבט שלה חודר, שובר לי את כל חומות ההגנה. ואני מתקלפת; שכבה אחר שכבה.
היא רואה הכל, מיכל הזאת. הכל.
המבט שלה מגיע אל פנים הנפש. המקום שכוסה בכל הקליפות, בכל ההגנות.
"היא רועדת, שם", מיכל אומרת. אני מרימה אליה את המבט. "היא מפחדת.." היא ממשיכה. ושוב הדמעות. "ממה היא מפחדת?" היא לוחשת, "מה כואב לה?" "הכל" אני שוב בוכה "הכל. הכל. היא לא יודעת..."
אני מתפרקת. הכל צף. אין אוויר. הקירות סוגרים עלי. הכל חונק, דופק, גומר---
היא שולפת צעיף מהמגירה וקמה אלי. עוטפת את כתפיי ומחבקת.
"תבכי, רעות" רעות היא אמרה. עדין רעות. היא מעסה את כתפיי בעדינות.
אני ממשיכה לבכות, והיא שותקת.
היא מגישה לי דף, כוס מים ולוח צבעים. "ציירי את הפחד של רעות", היא מבקשת.
אני, הדף, המים, השחור והכאב. הכל מתערבל.
וכשאני יוצאת, מעט יותר מאוששת, היא רק מביטה בי ובעיניה מלטפת.
***
"איך קוראים לך?" היא תשאל. "רעות" אענה לה, זוהרת.
