בשיא הרצינות! רואים עלייך שזה ממש מפריע לך ואת רוצה שינוי.

בקשר להורים- יש מצב שתוכלי לדבר איתם? אני זוכרת שבפעמים שממש כעסתי על הורים שלי, ישבתי ודברתי איתם. אולי לא יהיה לך כ"כ נעים, אבל לאחר ששפכת את ליבך, את כנראה תרגישי יותר טוב... תנסי לדבר אליהם בנחת ולא בכעס כי אז יקשיבו לך יותר. אני בטוחה שהם יקשיבו לך אם תדברי באמת! תחשבי לפני זה מה את רוצה להגיד, תנסי להעלות פשרות איתם כדי לראות שמשהו משתנה. זה אולי יהיה לך קשה אבל זה באמת שווה את זה!

בקשר לאחים- אני מבינה אותך לגמרי. בזמן האחרון יש לי בעיה עם אחותי שאין לי מושג מה עובר עליה! אבל אני יודעת שזה לגיטימי למרות שזה מעצבן. אם הם אחים גדולים שיוכלו להקשיב לך- תנסי גם לדבר איתם (חפרתי לך בקטע הזה ניראלי...). הם לא כמו אחים קטנים שאי אפשר להעביר מלה אחת באוזן והיא יוצאת מהאוזן השניה. תגידי להם: "אחים נחמדים שלי, היה ממש מצחיק אבל עד כאן." כמובן לא ככה אבל תסבירי להם כי מי יודע? אולי הם באמת לקחו את זה בצחוקים! אחים הגדולים שלי היו מתעללים בי כי זה היה להם משחק... אבל גם זה עובר...

שתביני משהו- את לא יוצאת דופן וגם לא דפוקה.

אם זה לא עוזר, תלכי לייעוץ פסיכולוגי אם זה באמת מעיק. שלא תחשבי שרק אנשים פסיכיים הולכים אליהם. גם אנשים נורמאליים יכולים להתעזר בהם...

מקווה שעזרתי...

וב"הצלחה רבה!

בס"ד

קרעת אותי מצחוק בסוף של ההודעה!!!

כולנו פה יוצאים דפוקים... כותבים וכותבים- ובעצם מדברים עם מסך חסר חיים...

בכל מקרה אני יכול רק להשתתף בתיסכול שלך, כיבוד הורים זה דבר קשה מאוד ובכלל יחסים בתוך המשפחה הם דבר מאוד מורכב, לכן אני יכול לבשר לך, "לצערך" הרב, שאת לא מאומצת! אם היית מאומצת כנראה לא היית שונאת את ההורים שלך ככה!

אני יכול קצת לנחם אותך שבהמשך של החיים מגיעים לכל מיני מצבים שפתאום כל ההסתכלות על ההורים משתנה וזוכים להצליח לדון אותם לכף זכות לגמרי, עד אז נכון היה מצידי לכתוב לך איך לנסות ולהתמודד אם הבעיה, אבל קודם נראה אם את בכלל מגיבה למה שכותבים לך או שכמו בשאר הפעמים אני רק יוצא דפוק!

בהצלחה!!

הזדהיתי איתך בכל מילה, וקצת כאב שאני לא לבד פה ויש עוד סובלים

הדרך היחידה היא ללמוד להשלים עם המציאות, כואבת ככל שתהיה

איןלאן לברוח

א. הכנסתי את הבעיה של האחים, אבל היא שולית, סתם הם מעיקים על הנשמה, אבל עם זה נחיה!
ולאין כמוני-
ב. מה אני יגיד להורים שלי? שאני לא אוהבת אותם? שלא טוב לי איתם? אולי עם אני ידבר איתם יהיה לי יותר טוב כי נתפשר על כל מיני דברים, אבל זה בטוח לא יפתור את הבעיה...
ג.ופסיכולוג זה רעיון, אבל מי ישלח אותי לשם?!

לש2-
א.לא הבנתי איך הגעת למסקנה שאני לא מאומצת, לא שאני חושבת שאני כן, אבל למה הגעת למסקנה כזאת?
ב.ולבתיים התשובה שלך עשתה נראה לי עשתה לי הכי טוב, חמרות שכבר חשבתי על זה,ף שאולי זה יעבור, אולי כשאני יגדל טיפה אני יראה אותם אחרת, כמו שמאז שהתחלתי להדריך אני מעריכה את המדריכות שהיו לי בטרוף!!!!
ג. ואני מקווה שעכשיו אתה מרגיש קצת פחות דפוק....

ללאני-
א. נכון, זה כואב לראות שיש עוד שסובלים, אבל יש בזה משהו גם מנחם, זה עדין לא מצב הגיוני, אבל לפחות הוא מציאותי, לפחות יש עוד כאלו בעולם, לחות אני לא יצורה יחידה...
ב. אני לא רוצה להשלים, זה לאנראה לי יכול להמשיך ככה, כי עם לא פותרים את זה אז עם הגיל המריבות גדלות וככה גם הפער בינילבי ההורים, ואז זה יכול להגיע למצבים נוראיים!!!
 

התכוונתי שתגידי להם את הבעיות שלך על מקרים ספציפיים... תסבירי להם כמה דברים מסויימים מעיקים עלייך. למה את חושבת שפשרות לא יעזרו? זה התחלה די טובה כדי להסתדר טוב יותר איתם וזה יכול דוקא לשפר את הקשר שלכם אם תבינו זה את זה...

ובקשר לייעוץ פסיכולוגי, אם את רואה שזה לא מסתדר הדיבורים איתם, תבקשי שיפנו אותך לפסיכולוג. תסבירי להם שזה יכול לעזור לך מאוד...

תנסי! זה יכול לעזור....

בהצלחה רבה!!!

לא קראתי את כל התגובות, ולכן תסלחו לי אם אני חוזרת על משהו.

דבר ראשון אני ממש ממש ממש ממש ממש וכו' וכו', מזדהה איתך. הקשר שלי עם ההורים שלי גם דיי גרוע, ואני מרגישה כלפיהם המון כעס, והיו פעמים לצערי שגם מעט שנאה.

דבר שני, באמת כל הכבוד שזה מפריע לך, אם היית מתחצפת בלי שזה מטריד אותך, אז לא היה ממה לעבוד. אבל זה מציק לך! תראי הורים אחרי כל הטוב שהם עושים, הם בני אדם והם טועים- ולא צריך להסכים איתם. ולכן כדאי רק שתנסו לחיות בשלום, יכול להיות שבאמת לא תוכלי להסתדר איתם, וזה הגיוני. אין מה לעשות זה טבע האדם.

אני ממש ממליצה לכם- גם את וגם ההורים, ללכת לפסיכולוגית רק את, זה יעזור לך כדי שתוכלי לפתור בעצמך, אבל אני חושבת שזה יוכל לעזור הרבה יותר אם תלכו כולם. בטיפול כזה, יש אומץ להגיד הכל מכל כל, בלי פדיחות בלי חסימות, באמת תוכלי להבהיר את עצמך להורים. לגבי מי ישלח אותך לשם, אולי אפילו תנסי יועצת בית ספר, תלכי תדבר איתה תבררי מה היא יכולה לעשות בשבילך כדי למצוא פסיכולוגית, או אפילו שתדברו עם היועצת בעצמה.

אם את חושבת שיוכל להועיל לדבר איתם לבד, תנסי. תרגישי בנוח להטיח בהם. זה יכאב, אבל בסופו של דבר התוצאה יכולה להיות שווה הרבה יותר מהכאב ותיסכול הזמני שייוצר אחרי שיחה כזאת, אם בכלל

ברור ברור שאת אוהבת אותם, אבל זה מכוסה בכל כך הרבה שכבות של כעס ותיסכול וחוסר הסכמה, שנורא קשה לך לראות את זה. וזה גם ניראה שמציק לך העובדה שאת 'שונאת' אותם. אז תנסי, אולי ללמוד על אהבת השם, ואהבת ההורים. אני יודעת שיש מאמר בספר כיסופים לגבי אהבת הקב''ה, תנסי אולי לקרוא. (אנשים אחרים, רעיונות לספרים על אהבת השם וההורים?)

בכל מקרה, מוזמנת תמיד תמיד לשיחה אישית, אני אשמח לייעץ. בעז''ה תוכלו להתקדם מיזה. להגיע להבנה הדדית, והסתדרות מינילית. וזה אכן מאוד קשה, אבל בעז''ה תצליחו!

ב''הצלחה

אני מזדהה איתך בקטע של ההורים
אני את אבא שלי בקושי רואה בגלל שהוא ראש ישיבה (זה כבר סיפור ששלם אני אכתוב אותו זה אחד הדברים שמפריעים לי בחיים עזבי)
אני לא מסוגלת לדבר עם אמא שלי על כלום מטוב ועד רע
ואפילו קשה לי להיות בבית לבד עם אמא שלי
וזה שיא הקשה אבל צריך להתגבר

בקשר לאחים בבית נמצאים רק האחים הקטנים שלי
ואחותי שהייתי פעם מדברת איתה פוול נמצאת באולפנה(פנימיה)
אז שיא הקשה לי וגם אני כל היום בבית זה עוד דבר קשה בקצור יש דברים קשים בחיים


פשוט הזכרת לי אז פרקתי

אני ממש אשמח אם תפני אלי לשיחה אישית, יש לי כמה דברים להגיד לך. מלבד זאת אני אנסה לענות כאן.

תבדקי קצת אחורה, מתי הקשר שלכם נתערער? למה את חושבת שזה קרה, את יכולה להצביע על מצב, או מקרה מסויים? מה את מרגישה כלפיהם -כעס, שנאה, תיעוב, שהם לא מבינים אותך, שהם לא רוצים להבין אותך, למה? למה את מרגישה ככה?

אני ממש מבינה שאת חושבת שזה לא יעזור לדבר איתם, אבל אני בעד שתנסי. מה יקרה? אם מלכתחילה ההתנהגות הטבעית שלך לצערך הרב זה התנהגות מעט מגעילה, אז זה לא יהיה שונה כמו בד''כ. זה אומנם לא כייף לדבר עם ההורים על דברים כאלה, קשה להיפתח, את מרגישה שלא יבינו אותך, את מרגישה שישפטו אותך, שיכעסו עליך יותר, וכו' וכו'. אבל זה חשוב, לפי דעתי- זה חשוב!! תנסי!!

פסיכולוגית זה סתם עצה, הרבה פעמים זה עוזר. אבל לדעתי דבר ראשון- דברי!

אם את כרגע לא מרגישה מוכנה, את יכולה לכתוב על דף את הטענות שלך, את יכולה לפרוק אצל חברה ולסדר את הכל בראש. וכדי להעביר מריבות או רגשות רעים כלפיהם, תשירי, תכתבי, תציירי, תסרגי, תקראי, תדברי, תנסי לספור על עשר לפני שאת מדברת איתם, וכל העולה על רוחך- כדי לנסות להתנהג ביותר כבוד, כי באמת זה ניראה שאת חפצה בכך.

המון ב''הצלוחס! ותרגישי חופשי לפנות אלי!

אינני יודעת בת כמה את ובאיזה סוג בי"ס את, אבל, מה דעתך ללכת לאולפנה עם פנימיה, להיות רחוקה מהבית, כך שכאשר תחזרי תעריכי יותר את הבית, האוכל הביתי וכו' ואולי בעקבות המרחק, מצד אחד תהיה לך פחות תלות במשפחה ובמה שיגידו/יעשו, ומצד שני, הם יתייחסו יותר בכבוד אחרי שלא ראו אותך?

רוצה פסיכולוג ולא נעים לך לבקש? בקשי שיחה עם היועצת של ביה"ס, הסבירי לה מה שתחליטי לגלות ותודיעי לה שאת צריכה איזשהו מקום שבו תוכלי להיפתח (אולי אצלה, אם היא מתאימה?

ב ה צ ל ח ה !

בס"ד

זה תהליך טבעי. בנייה עצמית של אדם מתחלקת לשניים: רמת ההקשבה, ורמת היצירה. עד סוף ילדותך רק הקשבת, וכעת את מסוגלת רק ליצור. מתי שהוא, אחרי שהיצירה העצמית שלך תירגע ותתמתן, את תצליחי גם להקשיב. אז, את תיראי, הקשרים שלך עם ההורים, ובכלל עם אנשים סביבך, יהיו יותר פשוטים. עזבי, זה יסתדר מאליו.

בנתיים, תנסי לא להתכסח יתר על המידה. לנסות לוותר, להשתדל לא לשנוא- ובעיקר להבין, זה בסדר, זה הגיוני וטבעי, וזה יעבור. אל תדאגי.

למדתי משו חשוב, צריך לשתף את ההורים ברמה מסוימת, אבל הם לא ניראה לי, אמורים באמת להיות החבר הכי טוב, לא צריך דיסטנס. אבל צריך כבוד, ואם ע''י שיתוף יותר מידי, או תחושה של לחץ לשתף אין כבוד, אז עדיף לכבד ולעשות השתדלות לדבר. אבל.. לקבל, זה הגיל, זה הזמן, זה קושי, שבעז''ה יעבור. אבל לא לשכוח את מצוות כיבוד הורים.

בקיצור, את לא חייבת לדבר איתם. צריך כבוד, צריך דיבור. אבל אל תחשבי שאמא חייבת להיות החברה הכי טובה, זה נחמד, וזה כייף. אבל כבוד- דבר ראשון!!

וואי בעז'ה שאני אזכה לעשות את זה!

וזאת דעתי האישית

זה לא כלכך קשור-

אתם מכירים את זה שהאבא שלך רב ושומדבר לא מעניין אותו חוצמה קידוש ה' ומצוות וזה

וכל דבר שתעשי זה יהיה בושה וחילול ה'.... והוא יצתת לך איזה פסוק שאסור לעשות מה שעשית

גם אם זה סתם ללכת לטיול....

דבר ראשון, אני חושבת שממש את צריכה לשאוף לא לשים עליהם. למי אכפת שהם אומרים לך ככה?. יוצא מצב ואיזה בת אחת זורקת את המשפט, תזרקי לה חיוך סתום ותוציאי לה לשון... באמת! זה פשוט לא משנה!! תכניסי לעצמך לראש לאט לאט, שאת מי שאת רוצה להיות, ואת את!! בלי קשר להורים, בלי קשר לסובבים אותך! את את!!!

ואל תנסי להיות ההפך ממה שמצפים כדי 'להוכיח' להם! כי זה דופק אך ורק אותך. את מאמינה בדרכך? (יענטו, דווקא בא לך לקצר חצאית, או לא יודעת מה- כי אני לא מכירה אותך, או מה שאת עושה) לכי אחרי הדרך הזאתי, בתנאי שאת שלימה איתה, ובתנאי שאת לא עושה את זה כדי להוכיח לאחרים, כי הבנאדם היחיד (!!!) שיידפק מיזה, זאת את!

ואם נורא קשה לך להתעלם ממה שאומרים, בואני ננסה דווקא לכוון את זה לדבר טוב!. אומנם זה ממש מעצבן, אבל תחשבי על זה ככה... אנשים נותנים לך את הטוב מלכתחילה, יענטו שאת צדיקה בלי שתעשי כלום, שאת צדיקה בגלל שאבא שלך רב, (נשמע הזוי, אבל תנסי לחשוב). אנשים מכלילים אותך, אבל לטובה! אולי זה לא בא ממקום טוב, וזה הכללה, והם מצפים ממך משו שאת לא. אבל זה לטובה! הם חושבים שאת צדיקה... תנסי לחשוב על זה... תראי אם את מסכימה, אם לא, זה הגיוני... חח. ובאמת, כל דבר בחיים צריך לשאוף ולמצוא בזה את הטוב, אז גם במצב הזה, תנסי לראות את הטוב... את הלטובה...

ב'הצלחה

ראשית כל- ייתכן ואחזור על דברים שאחרים אמרו, בגלל שאין לי כוח לקרוא את כל התגובות. קראתי ברפרוף שכזה.. נא להיתחשב..

ברמת העיקרון- לפעמים דיבורים לא תמיד עוזרים.. זה יכול לשמש כפיתרון טוב מאוד, אך לפעמים זה גם לא כ"כ יעיל.. לפעמים בנאדם מרוב כעס פנימי ובלבול כלשהוא, לא שולט בעצמו, ואז ניהיה אי הבנה הרבה יותר גדולה..
וכמו שאת ציינת, את מנסה לומר- אבל את רק ניגשת וכבר מתמלאת כעס ושנאה.. אז.. למה?...

אולי לפעמים כדאי יותר ללכת על משהו אחר חוץ מדיבורים- משהו כמו,
לשנות גישה..
אני מכירה בהרבה מיקרים על עצמי, שאני מנסה להסביר במילים, מספר פעמים ולא הולך, עד ש.. אני משנה גישה.
ברגע שאני משנה גישה, הצורת תיקשורת שלי עם אחרים היא שונה, הבנאדם שאליו אני מנסה לפנות בצורה אחרת, רואה את זה אחרת.. ואז כאן בד"כ נופל האסימון..

המלצה שלי, תיהי זהירה ממש, תשתדלי לא להראות להם יותר מידי, כי מבחינתם, [כמו כל הורים של ילד מתבגר..] זו תקופה, וזה יעבור.. אבל לפעמים זה לא ממש תקופה, וזה לא ממש עוזר, ואז מגיע אי הבנה ובלה בלה בלה...
כן, זה נשמע מעצבן, ולא כיף.. וקשה. אבל עובדים על זה... אולי זה הניסיון שלך, מאבא שבשמיים..

אז, שיהיה המון בהצלחה,
מקווה שהובנתי..
ו.. אם צריך פירוט וכל זה, מסר"ש, בכיף.

בס"ד

"פשוט אני" את לא יודעת איזה ייסורין עברו עלי... בהתחלה ההודעה פתאום ברחה לי (נכון שלחצתי "אינטר" אבל זה לא סיבה לברוח ככה!!), אפשר למצוא אותה קצת מעלי...כן זאת עם החיוך הממזרי שכתוב עליה "תגובה".

אח"כ ישבתי וכתבתי תגובה מושקעת, ואמרתי לעצמי אולי לפני שאני כותב כדאי להסתכל רגע ברקע שלך ולראות בכלל עם מי אני מדבר, ובאמת שכך עשיתי, ולחצתי על השם שלך, אך אוי יואי יואי!!! ברגע שלחצתי שוב ההודעה ברחה לי והפעם אפילו לא השאירה סימן, ואני נותרתי בודד ועזוב, וכל מה שנשאר לי זה להזדהות עם ההודעות שלך שנפתחו לפני ואת מספרת בהם על חבר שלך שעזב אותך..., כמה עצוב...

ובכן אלה עיקרי הדברים שכתבתי:

דבר ראשון תודה שהגבת, סוף סוף אני לא יוצא דפוק.

התכוונתי שטבע הבן לריב עם הוריו, לכן זה שאת שונאת אותם מעיד על קשר שבטבע, והיינו שהם ההורים הבילוגיים שלך(את מוזמנת שלא להקשות על הדרשן) אז מזזזזזזל טוב!! לרגל גילוי הורייך האמיתיים!!

מן הראוי היה , שעכשיו אחרי שהגבת, אני אכתוב לך שלל טיפים לחיים טובים עם ההורים, ובאת שאני מסוגל לכתוב עכשיו מגילות שלמות, אלא שגם אני לא ביחסיים הכי טובים עם אמא שלי, ואיך אטיף לך בעוד שאני לא מושלם...

תראי הנסיון הזה של כיבוד הורים תפס אותי בזמן לא מתאים, ואני מבין שעכשיו קשה לי לקיימו, אך אל חשש אני עוד הפתיע את המצווה הזאת!! ובטח ובטח את! שלהזכירך בגיל הזה את דומה לשק מלא הורמונים שניערו אותו היטב(סליחה על התיאור המצמרר אך זאת האמת) ו"מה יעשה השק ולא ייחטא"??? הא גברת צעירה! יש לך תשובה???

בקיצור השאיר אותך עם מה שמנחם אותי בנתיים וזה מה שכתבתי לעיל, שאני מחכה לשעת כושר ואז אני אתפוס את המצווה חזק, אבל עכשיו בנתיים זה קשה לי, אני משתדל לא לעשות רע אבל אני לא עושה טוב, אבל ברור לי שזה עניין של זמן ואז אני אכנס במצווה הזאת.

ויותר בקיצור רציתי להגיד לך שאת פשוט צדיקה! אני בטוח שאת מלאה בטוב ואני יודע שזה רק עניין של זמן עד שהעולם, ובעיקר הורייך, יכירו בזה.

בהצלחה. 

וזה מרגש!! אז- תודה...
אני ממש משתדלת שלא תצא טמבל, ואני מגיבה- אז תתרגש!
אין לי זמן אז אני ישתדל להגיד כל מה שרציתי.
וד"א הקב"ה לא הוציא אותי בזול לגמרי, וגם ההודעה שלי נמחקה, כן, זאתי השניה שאני כותבת.
אז באמת זה דבר שממש מעודד אוי שאני נורמלית, אני מקבת הרבה תגובות שזה טבעי והגיוני ואני לא משהו מוזר ומשוגע... וזה באמת מרגיע
תודה, באמתץ ארוע מרגש, סוף סוף גיליתי ת הורי האמתיים, אז אני עושה מסיבת הודיה, אתה מוזמן.... סתם זה לא היה ברצינות, סתם דמיונות שהיו לי.
אוקי, מצטערת על הנכות אבל לא ירדתי לסוף דעתך עם הדוגמא של ההורמונים, אני מסכימה לקבל הסבר....
וכע, אני ממש משתדלת, מתאמצת, והכול(הרוב) בזכותכם, אז תודה לך ולכולם!!!
ואפילו נודה בזה שהעלית חיוך על שפתי, אז תודה
ומקווה שנמשיך ונתקדם הלאה...

בס"ד

גם אני לא מתכוון להשאיר אותך טמ... , אלא שנכנסתי לכאן לרגע ואני ממהר ככה שאשתדל לאגיב פעם אחרת. עד אז אני יכול רק לאחל לך שתזכי בחודש הזה לצאת מכל המיצרים - פסח זה אור גדול!!! פשוט להענג על ה'. בפסח אנחנו מגלים שהרע- שהוא ה"חמץ" , הוא אינו אנחנו! וחלקנו הוא רק המצה, מהותנו האמיתית היא רק טוב!! טוב אני חייב ללכת.. חודש טוב!!!

בס"ד

עד שהתיישבתי לכתוב עבר כל כך הרבה זמן... ואת כבר בטח הפסקת לריב עם ההורים שלך והתחתנת ואת גרה רחוק מהם וכו'...סתם!! פשוט נראה לי מוזר לכתוב אחרי כל כך הרבה זמן לכן רק אענה לך על מה ששאת לגבי ההורמונים. ובכן התכוונתי שבגיל 15 ההורמונים משתוללים ומופעל על האדם הרבה כוחות שמניעים אותו לכל מיני כיוונים, בתחום של בינו לבינה ובתחום של מימוש עצמי ובתחום של להיות עצמאי ועוד ועוד שלא לדבר על לחץ חברתי וכל הפיתויים שעומדים סביבו.. בקיצור ה' ירחם! אבל הדבר הטוב שיוצא מכל העסק הזה הוא שבאותה התקופה האדם בונה את עצמו ומתחשל לכן כל מה שנותר לי זה להתפלל עלייך, "פשוט אני" בת פלונית, שתזכי להתקדם מעלה מעלה בדרך הנכונה...רק סבלנות ואני בטוח שכל העולם יזכה בצדיקה גדולה!!!

בהצלחה.

בס"ד

"כיפה אדומה", את יודעת מה קרה בסוף עם הזאב...

ובכן הוא החליט ללכת לבית המשפט ולתבוע את "כיפה אדומה"!!

מסתבר שהוא בכלל צמחוני!! ובאותו יום הוא יצא ליער לקטוף פירות יער ותותים ואז פתאום הוא שמע צעקות מכיוון בית אחד, אז הוא רץ לשם לראות מה קרה ,כשהוא הגיע הוא ראה את הסבתא שוכבת על הרצפה וצועקת מכאבים היא סיפרה לו שהיא שטפה את הבית והחליקה.. אז הוא הרגיעה אותה ועזר לה לקום והשכיב אותה על המיטה, ואז פתאום מישהו דפק בדלת אז הוא הלך לפתוח והוא ראה בחריץ שבדלת שזאת הנכדה של הסבתא והוא פחד שהיא תכנס ואז היא תאשים אותו שהוא פגע בסבתא אז הוא מהר חיפש בגדים של הסבתא ולבש אותם ונשכב במיטה בחדר אחר. ואז כיפה אדומה נכנסה והתחילה לשאול אותו שאלות מוזרות כמו "למה יש לך שיניים כאלה גדולות???" מה היא חושבת לעצמה!! הוא אמר בבית המשפט!!, אז אמרתי לה בשביל לטרוף אותך!! היא פשוט עיצבנה אותי!! אני בסך הכל באתי לעזור לסבתא שלה! אבל היא נבהלה ורצה מהבית וקראה לשומר היער והוא התחיל לרדוף אחרי והסוף ידוע...

כיום הזאב עובר פיזיוטרפיה ומנהל מאבק משפטי כנגד "כיפה אדומה"..

אז למה אני מספר לך את זה?.. פשוט כדאי שתחליפי את השם עד שהתברר עם כיפה אדומה כזאת תמימה..

(וואו נראה שעוד לא יצאתי מפורים, אני חייב להפסיק קצת עם ההודעות!)     

תקח אותם לשיחה רצינית, ותסביר להם שאתה ילד גדול ומגיעה לך עצמאות. שיתנו לך להחליט החלטות בשביל עצמך.

הם לא יתנו, וזה גם תפקידם - עצמאות מלאה. בדברים רבים הם עדיין ישמרו את צעדיך - אבל תנסה להבין שלפעמים אנחנו, בתור ילדים, לא מבינים מספיק למה המעשים שלנו עלולים לגרום, ולאיזה סכנות אנחנו חושפים את עצמנו.

נשתדל להבין אותם, ולהבין כמה עצוב להם שהילד שלהם כועס עליהם כל כך - אבל אין להם ברירה.

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות