תפילה כהלכה לפי השלה

ספר השל"ה הקדוש - מסכת תמיד - פרק נר מצוה (ט)

מצאתי כתוב בספר דרך חיים דף ס"ו וזה לשונו:

יש עוד עשרה דברים שעוזרים על הכוונה, והפכם גורמים בטולה, ואלו הן, תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן. והנני מבאר אחד לאחד:

הראשון, והוא הגורם הגדול שבכולם, תורה.

דע, כי כשירבה האדם העסק בתורה ובמצות, הנה בסבת זה ובאמצעותו יקרב אל האלהים ויתדבק אליו, ותהיה יראתו ואהבתו תקועה בלבו. ואז כשיקום להתפלל לא יקשה עליו כלל להתחנן ולכוין לבו, אבל יקל עליו מאוד, כי תכף ומיד ימצא השם יתברך במחשבתו, כיון שהוא מוכן לכך. כמו שאמר החכם, המוכן לדבר תספיקהו הקלה שבסבותיו.

אבל כשלא ירבה האדם העסק בתורה ובמצות, ואין צריך לומר אם ירבה למעט העסק בם, או שלא יעסוק בם כלל, ולא תהיה מחשבתו ביראת ה' כל היום, אלא כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, הנה בסבת זה יתרחק מהשם יתברך. ולפי שאין אלהים כל מזימותיו, כשיבא להתפלל לא יוכל להתחנן, ויקשה עליו מאוד לכוין, וקרוב לנמנע הוא לו לכוין, כי כיון שהוא רחוק מהשם יתברך איך ידבק בו כרגע.

וזה שאמר הכתוב (משלי טו, כט) "רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע", לא אמר הפסוק 'רחוק ה' מרשעים וקרוב אל צדיקים', או 'לא ישמע ה' תפלת רשעים ותפלת צדיקים ישמע', לפי שרצה ללמדנו דבר וטעמו, כי מדאמר "רחוק ה' מרשעים" משמע הא אל צדיקים קרוב, ומדאמר "ותפלת צדיקים ישמע" משמע הא תפלת רשעים לא ישמע. והכוונה להודיענו כל מה שאמרתי, כי לפי שהרשע רחוק מהשם יתברך ואינו יכול לדבקה בו בשעת תפלה ולכוין לבו אליו, אין תפלתו נשמעת, ולפי שהצדיק קרוב להשם יתברך תפלתו נשמעת, כי ידבק באלהים בשעת תפלתו מה שאין הרשע יכול לעשות כן.

ואמרו רז"ל בזוהר פרשת ויקרא (ח"ג כא, א), "כד בר נש אתרחק מאורייתא רחוק הוא מקודשא בריך הוא, ומאן דקריב לאורייתא קריב לקב"ה בהדיה" ( כאשר אדם מתרחק מהתורה, הוא מתרחק מהקב"ה, ומי שקרוב לתורה, קרוב לה' אתו) . ובספר החסידים סימן ל"ה, יש ליזהר שלא להרבות בדברים בטלים פן ישכח הצור אשר הוא תמיד לנגד פניו, כפקח אשר לפני העיור הוא בהויתו ובכחו בכל מקום, והעיור הוא אשר אינו רואה,  רק במחשבתו של הבאי, ואינו זכור את הצור והתרחק ממנו ומהיות ירא מפניו, כי אינו מצוי בלבו מחמת קושי הלב שהוא עז וקשה ורחוק מהאלהים, ואינו מוצא במחשבתו רק דברי הבאי, לפיכך אינו מוצא במחשבתו האלהות רק בקושי ובחזקה. כמו שלא יוכל העיור להבין ולהאמין האדם אשר לפניו אם לא ימשמש בו או ישמע קולו, כך לא יוכל האיש ללמוד ולקשר בלבו תמיד האלהים, אם לא על פי עזיבת העון, כי העוונות מבדילות ומשכחות היראה ומשנים הפנים, וכן הוא אומר (ישעיה נט, ב) "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלהיכם", עד כאן לשונו:

השני, חידוש.

רצוני לומר שיחדש דברי תחנונים ושאלות ובקשות בקצת ברכות התפילה אם לא בכולם, והחדושים ההם יגרמו לו לכוון לבו. ואם אינו מחדש דבר בתפילתו יקשה עליו לכוין, כדתנן פרק תפילת השחר (ברכות כח, ב), העושה תפילתו קבע אין תפלתו תחנונים, ומפרשי רבה ורב יוסף דהיינו כל שאינו יכול לחדש בה דבר בקשה, והיינו לשון קבע, כיום כן אתמול כן מחר, ע"כ.

והטעם בזה, כי אז הטבע אומר והולך רגילותו, אך החדושים אי אפשר לאומרם אם לא ישים אליהם לב. וזה לשון ספר החסידים בסימן קנ"ה, וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכך, כי ביותר הם מכינים את הלב, ואם לא תוכל להוסיף בכולם לפי שהקהל יסיימו קודם, תוסיף באחת או בשתים, כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת, עד כאן לשונו:

השלישי, צורך.

כשיהיה צורך גדול לאדם לדבר מה ומתפלל על ככה יכוין לבו היטב, ובפרט כשיהיה הצורך גדול מאוד, כגון בנו הנוטה למות או הוא עצמו שהכביד עליו החולי או שהוא בלב ימים והים הולך וסוער והאניה חשבה להשבר, אז יתפלל ויתחנן בכל לבו ויוריד דמעות על ככה וישפוך את נפשו לפני ה'. אך כשלא יהיה האדם צריך למה שהוא שואל בתפילתו, יקשה עליו לכוין לבו.

ולכן תראה קצת אנשים שלא יכוונו בתפילתם, ועליהם נאמר (איוב כא, טו), "מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו", כי בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם, בריאות אינם צריכים, פרנסה אינם צריכים, כי עשרו מצאו און להם וזרעם נכון לפניהם עמם.

ולכן שנינו (תענית טו, א), עמדו בתפילה, מורידין לפני התיבה זקן ויש לו בנים וביתו ריקם, כדי שיהא לבו שלם בתפילה. סוף דבר, כפי רוב צורך האדם למה ששואל בתפילתו ירבה כונתו, ולפי מעוט הצורך ימעט כונתו. ולכן איש בריא ועשיר שה' יתברך הניח לו יקשה עליו מאוד לכוין, ותקנתו שיחשוב כי ה' אלהים הוא הנותן לו כח לעשות חיל ולא כוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, אך השם יתברך הצליח עניניו וצוה הברכה במשלח ידיו. ויחשוב בכמה שלוים ושקטים ממנו שהעשירו עושר גדול ואבד העושר ההוא בענין רע, ויש אשר בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, ויש עשיר אשר זכרו אבד מני ארץ ולא שם לו על פני חוץ לא נין לו ולא נכד בעמו, ואין שריד במגוריו. וירבה לחשוב בדברים כאלה, ובזה יראה בעיניו ולבבו יבין שהוא צריך להתחנן לשם יתברך יתמיד ברכה ושלומו והצלחתו לו ואל יטול פקדונו ממנו.

ולפי שאיש כזה אין לו צורך בגאולת ישראל, כי מה יתן לו ומה יוסיף הגואל ואינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, לכן צריך התחכמות רב כדי שיוכל לכוין בברכות שהם מתפללים על הגאולה. ולכן יחשוב שהגלות הוא מעותד לכמה עלילות, שאפשר שיענישוהו הון רב על לא חמס בכפיו, והוא מעותד לשודדים ושוללים. ואם בעל נפש הוא, ידאג על חורבן המקדש וביזוי התורה וצרות ישראל ושבים וצערם, וחלול השם הגדול המחולל בגוים זה אלף ות"ק שנה, וכשיחשוב בכל זה ירך לבבו וקרוב שיכוון:

הרביעי, לשון.

כשיתפלל אדם בלשון שרגיל בו, רצוני לומר שמשתמש בו כל היום לכל צרכיו, יקל עליו לכוין, וכשיתפלל בלשון אחר אע"פ שיבין מה שיאמר לא יקל עליו כל כך. הלא תראה בט' באב אפילו המבינים היטב בלשון הקודש מתפעלים יותר בקינה אחת בלע"ז לפעמים שאומר אותה יותר מעשרה בלשון הקודש, ולכן מי שיוכל להרגיל עצמו לדבר בלשון הקודש עם ריעיו יעשה וישכיל עשו.

החמישי, נוע.

המתנועע בתפלתו גורם ביטול כוונתו, והעמידה בלי התנועעות כלל עוזר על הכוונה. ומה שאמר (תהלים לה, י), "כל עצמותי תאמרנה" וכו', היינו בשירות ותשבחות וברכות קריאת שמע ותלמוד תורה, אבל לא בתפלה. ואם יש מי שאומר כן גם בתפלה, נראה לי שאין לחוש לדבריו, כי הנסיון מוכיח שהעמידה בלי נענוע בתפלה גורם לכוין הלב, וראה בעיניך, הישאל אדם שאלות ממלך בשר ודם וגופו מתנועע כנוע עצי יער מפני רוח:

השישי, קול.

המנמיך קולו מאוד בתפלתו גורם לכוין הלב, והמגביה קולו אינו מכוין. ומה שאמרו שמי שאינו יכול לכוין שמותר לו להגביה קולו כדי לכוין, דע כי האיש ההוא כשיגביה קולו יכוין אבל אינו מתפלל בכוונה. וכך הוא אמיתות הדבר, הנענוע בתפלה והגבהת הקול יעזרו למי שלבו בל עמו שלא יטעה בתפלתו, אבל אינו מתפלל בכוונה כראוי, אלא שאם לא היה מתנועע ומגביה קולו היה טועה בתפלתו ולא היה יודע היכן הוא, אבל המדבר על לבו כחנה, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע וגופו לא יתנועע. ובספר הזוהר פרשת ויגש (ח"א רט, ב), מאן דצלי צלותיה וקם קמיה מאריה לא איצטריך ליה למשמע קליה בצלותיה, ומאן דאשתמע קליה בצלותיה צלותיה לא משתמע. מאי טעמא, בגין דצלותא דא לאו איהו צלותא, ומאן איהו צלותא, דא ההוא קל בלא 'ו' דתליא בקלא דאשתמע דאיהו קול כו'. ובגין כך לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותא אלא לצלאה בלחש בההוא קל דלא אשתמע, ודא איהי צלותא דאתקבלה תדיר. וסימנך והקל נשמע, קל בלא 'ו' נשמע, דא איהו צלותא דאיהו בחשאי, דקב"ה קביל כד אתעביד ברעותא וכוונה כדקא יאות וכו', עד כאן. (מי שמתפלל ועומד לפני רבו, לא צריך להשמיע קולו בתפילה, ומי שמשמיע קולו בתפילה, תפילתו אינה נשמעת. מדוע ? בגלל שתפילה זו אינה תפילתו, ומהי תפילתו, התפילה בקֹל, ללא וא"ו, שתלוי בקֹל שהוא קול וכו' – שאינו נשמע - . לכן אדם לא צריך להשמיע קולו  בתפילה, אלא להתפלל בלחש, בקול שאינו נשמע, וזוהי תפילה הנשמעת תדיר. וסימנך "והקֹל נשמע", קֹל ללא וא"ו – נשמע, זוהי תפילה שהיא בחשאי, שהקב"ה מקבלה כאשר היא נעשית ברצון ובכוונת הלב כנדרש וכו').

ומדאמר "למשמע קליה", משמע אפילו הוא עצמו לא ישמע קולו. ובפרשת ויקהל (ח"ב רב, א), אינון משיריין מאריהון דאודנין צייתין כל אינון דמצלאן צלותהון בלחישא ברעותא דלבא דלא אשתמע ההוא צלותא לאחרא, ואי ההיא צלותא אשתמעת לאודנין דבר נש, לית מאן דציית לה לעילא בר מאן דשמע בקדמיתא. בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא, ותו דמלה דצלותא אתחדא בעלמא עלאה, ומילה דעלמא עלאה לא אצטריך למשמע ליה. (מחנות – של מלאכים – הנקראים 'בעלי אזניים' מקשיבים לתפילת אלו המתפללים בלחש, בכוונת הלב, שלא תשמע התפילה ההיא לאחרים. ואם תפילה זו נשמעת לאוזן אדם אחר, אין מי שמקשיב לה למעלה, לבד ממי מהאדם ששמע אותה בתחילה. לכן יש להזהר שלא תשמע תפילתו בני אדם, ועוד, שדברי התפילה מתאחדים  בעולם העליון, ודברי העולם העליון אינם צריכים להשמע ). עד כאן:

השביעי, הכנה.

שיעשה הכנה ללבו לכוין. וכיצד מכינים את הלב, קודם שיקום להתפלל ישב מעט בטל ודומם ויסיר מחשבותיו מלבו, ויתחיל לחשוב בגדולת מי שאמר והיה העולם ובנפלאותיו ונוראותיו וגבורותיו וחסדיו אשר עשה לעמו. ויחשוב בטובות ובחסדים שגמלו בחסדו הגומל לחייבים טובות, מכמה צרות הצילהו, מחלאים רפאהו, מטובו הטיבוהו, והוא לא כגמול השיבו, כי האל גמלו טובה והוא גמלו רעה.

ויחשוב בגריעות ופחיתות עצמו בערך בוראו, כי במה נחשב הוא עלה נדף וקש יבש. ויחשוב שעתה הוא רוצה לקום אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו שאלותיו ובקשותיו, ומן הדין הוא אינו כדאי וראוי לעמוד לפניו, לולי גודל חסד ושלמות הבורא שהרשהו וצוהו בכך עם היותו מקצר בעבודתו. ואחר כל זה יקום ויתפלל, וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ל, ב), "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם לאביהם שבשמים":

השמיני, נכנס.

כשיעמוד אדם ויתפלל ויכנס עליו אדם, הנכנס ההוא גורם ביטול כוונת המתפלל. ובזה יטעו רבים שכשמאחרים לבא לבית הכנסת הם נכנסים בשעה שהצבור קורין פסוק שמע או בשעה שמתפללים, וגורמים ביטול כוונת הצבור המיחדים שם יוצרינו וכוונת המתפללים אליו. ולכן ראוי ליזהר שלא להכנס לבית הכנסת בשעת היחוד ובשעת התפלה, וכן ראוי ליזהר כשאדם מתפלל ביחיד שיתפלל במקום שיהיה בטוח שלא יכנס אליו אדם אם יוכל:

התשיעי, שכן.

כשיהיו שכני האדם, רצוני לומר היושבים אצלו, מתפללים בכוונה, יקל עליו לכוין לבו גם הוא, אך כשיהיו יושבין אצלו אנשי לצון מתפללים שלא בכוונה, יקשה עליו לכוין. ועל זה נאמר (סוכה נו, ב), "אוי לרשע ואוי לשכנו", ואמרו רז"ל (אבות א, ז), "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע".

ובספר החסידים סימן תשע"ב, צריך האדם שהוא ירא שמים כשמתפלל, לא יעמוד ולא ישב בתפלה אצל רשע, שכשעומד רשע בתפלה מהרהר בהרהורים רעים ושכינה מתרחקת ממנו ומעלים עיניו ממנו, ככתוב (ישעיה א, טו), "ובפרשכם כפיכם" וגו', ויהושע הוחרך שערו עם צדקיה ואחאב, עד כאן לשונו. ואני אומר שכשהצדיק מתפלל בכונה, לא בשביל הרשע שאצלו תמאס תפלתו, וזה שאמר הכתוב (משלי טו, כט), "רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע", כלומר אף על פי ש'רחוק ה' מרשעים, תפלת צדיקים ישמע', ואף על פי שאלו בצד אלו:

העשירי, זמן.

שישהא אדם בתפלתו שיעור לא מעט מהזמן כדי שיוכל לומר שאלה שאלה לבדה לאט, יוכל לכוין, אך כשלא יהיה לו זמן כשיעור הזה, או שהוא אינו מדבר במתון אלא בחפזון, לא יוכל לכוין. ואי לאו דמסתפינא, הייתי אומר שהשיעור מהזמן ששוהין בתפלת הצבור בזמנינו אינו מספיק לשיוכל איש לכוין, והלואי שיספיק לומר מלות התפלה ולקרותם קריאה שלימה, כי אני רואה בעצמי כי תודה לאל ממהר לדבר אני ולא עלג, ואיני מספיק לומר מלת התפלה עד שסיימו הצבור תפלתם:

סוף דבר,

בענין הכוונה ביחוד ובתפלה ובברכות, אני אומר שהאנשים נחלקים לשני חלקים,

החלק האחד הם מיחדים את השם יתברך ומתפללין אליו ומברכין אותו,

והחלק השני הם אומרים דברי היחוד אבל אינם מיחדים, ואומרים דברי התפלה ואינם מתפללים, ואומרים דברי הברכות ואינם מברכים.

והנה החלק הראשון התבוננתי בם והנם מעטים מאד מאד ונער יכתבם, והאנשים שהם מהחלק השני רבו מארבה והלואי לא אהיה גם אני כאחד מהם, עד כאן לשונו:

בס"ד

כוונה היא הכנה - לחשוב לפני התפילה: על מה אני רוצה להתפלל, וכו'.

כוונה היא הבנה- ללמוד את הפירוש של מה שאומרים.

כוונה היא ידיעה- ללמוד על ערך התפילה.

נשמח לעזור לך, כאן בפורום, בכל אחד מהחלקים הנ"ל...

ב"הצלחה!

חשוב לדעת שהקב"ה יכול לעזור גם בדברים קטנים, כי יש נטיה לפנות לקב"ה רק בדברים הגדולים. הוא יודע לטפל טוב גם בדברים הקטנים. נסו. פנו אליו בכל דבר ועניין, כך יווצר קשר.

חשוב

ניסיתי אותה והיא הועילה.

לפני כל ברכה, לעצור שנייה ולחשוב איזו ברכה אתה הולך לברך כעת ומה משמעותה.

כך שגם אם המחשבה "בורחת", היא תחזור בברכה הבאה.

בס"ד

לשבת כחצי שעה לפני (כל אחד והזמן שהוא צריך..)
ופשוט לחשוב על כל מה שמטריד אותך, ואז כשתגיעי לתפילה את תהיי רק בתוכה. תתענגי עליה.
או ללמוד את מהות התפילה..ללמוד הלכה לפני התפילה.
לדעתי לא כל כך קל להיכנס בבוקר ישר לתפילה..אני חושבת שכדי לקום קמת מוקדם ללמוד איזה ספר הלכה, מוסר (כמו שאצלנו לומדים "מסילת ישרים" על הבוקר) ואז את כבר באווירה..אז מתי שאת מתפללת את מכוונת יותר.

אני בקושי מתפללת קבוע. אני כ"כ רוצה אבל זה פשוט לא בא.

איך עושים את זה?

איך פותחים סידור כל יום כל יום, ופשוט מתפללים?

כשאני סופסוף עושה את זה התפילה שלי ב"ה טהורה, בכוונה,

אבל אני לא מצליחה לשמור על קביעות...

אוךך............ טאטע!!!!!

בס"ד

לפעמים יש לי תפילות מרוממות ולפעמים אני טרודה במחשבות..
לכל אחד זה קשה..באמת..צריך לעבוד על זה ממש..ע"י ללמוד מהי תפילה. ע"י להתקרב לטאטע, להאמין בו, לרצות אותו.
לחשוק בו. אני משתדלת לבוא לתפילה בתור "דוח שיח ביני לבין אבא שלי" לדעת שהוא היחיד ששומע אותי, שאני יכולה לספר לו הכל..אני לא מתפללת תוכי מה שכתוב בסידור..פה ושם אני מוסיפה דברים שמציקים לי..דברים שמפריעים לי ודברים שאני לא עושה טוב ודברים שאני מתחרטת עליהם אבל אני לא מסוגלת (המבין יבין), לדעת שתפילה זה שיחה אישית, שיחה פרטית עם אבא, זה הדבר בשבילי. ואני כל כך 'מכורה' אליה, בואי נגיד את זה ככה, שאין. כיף לי להתפלל. כיף לי לדעת שהוא שם, שהוא מקשיב. שהוא אבא. 

הבעיה היא שהכל צי'ק צ'ק ,אין זמן לכוון אין זמן לחשוב ,צריך מהר מהר, אז נהייתי מהיר מה זה מהיר , ואני מרגיש כאילו סתם יצאתי,

הלוואי ואוכל להתפלל לאט ובכוונה

ב"ה

זה נקרה לחשוב על גדולת ה'... בטבע, בהנהגה שלו...

שמעתי משפט יפה:

בתפילה צריך שהלב שלך י'הי'ה למעלה והיעניים למטה.

הלב-שיכוון את הבקשות והתפילות לה', והעיניים- שיופנו למילות התפילה. (אתם יודעים שזה עוזר לריכוז בתפילה, להביט על המילים דווקא ולא להזיז ת'עיניים לצדדים...)

טיפ קטן, כדי להתרכז בתפילה-

"בשעת התפילה,

צריך אדם לידבק עצמו לה'

ולא ירגיש שום אדם בעולם,

רק יחשוב שאין בעולם-

רק ה' יתברך לבדו.

ואין שום נברא בעולם-

רק הוא לבדו"

           [ר' נחמן מברסלב.]

שנזכה באמת..

בס"ד

כדי לכתוב איזה משו קטן בתחילת הסידור שכל פעם שתפתחי אותו את תראי את זה מול העניים שלך..

לדוג: (לי זה כתוב..)

"תנ רבנן:
אין עומדין להתפלל
לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות
ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה
ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים
אלא מתוך שמחה של מצוה"

                 (ברכות דף לא עמוד א)

כיף לפתוח את הסידור ולראות את זה כתוב שם, זה עוזר לי גם יותר להיכנס לתפילה.

מזה אף פעם לא נגמר.
כמובן, תלוי בפורום - יש פורומים שבהם אפשר לדון עד שמנהלים רואים פתאום שיש איזה חופש ביטוי לא נוח, חוטפים חאלאסטרא וחוסמים משתמשים, כי ככה יותר נעים וקל.

(תכתוב)

(אם מתאים לך)

אבל לי נמאס מוויכוחים מסתעפים ומבולגנים, שלא מסתיימים ונוגעים בלשון הרע ועין רעה.

חוץ מזה יש לי הרגשה שכל הדיון סביב הנושא הזה בכל מקום שיהיה- הוא מאוד פופוליסטי ורגשני. ואם היו מקשיבים אחד לשני, מנהלים דיונים לוגיים ברמה גבוהה, וכל אחד היה מוכן להתגמש בשביל להגיע לפיתרון, היו יכולים להגיע למסקנות מוכרחות ומתווה מוסכם.

צריך לעשות טבלה עם כל תתי הנושאים שקשורים לזה ולפתח כל אחד בפני עצמו.

לדוגמה:

*מה הצורך הלאומי

*מה עולה מהמקורות

*מה היתה הנהגת גדולי הדור הקודם, ומאיזו סיבה

*האם הצבא יכול\מוכן להתאים את עצמו לחרדים, ומה הוא צריך לעשות בשביל זה

*מתווה אפשרי ומי צריך לנהל אותו

מה עוד?

(אני כותב את זה מכיוון שזה כנראה עונה על השאלה שלך)

ואז תוכל להשתמש בה בחג הפורים.

או למכור לאחרים.

זה יהיה יותר מועיל לאנושות מאשר לכתוב הודעות ארוכות בפורום שלא ישכנעו אף אחד...

אם אתה יוצא לנופש או שיש לך בתים שלא גרים בהם, אנשים רואים שאין אור בבית ומבינים שאין שם אנשים עכשיו.

הרב פיינשטיין כתב שלא צריך להדליק מפני החשד כשמפורסם שנסעו מהבית או כשדרכו ללכת לחמיו או אביו (אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן יד). ר' שלמה זלמן אוירבך אמר שלא צריך להדליק מפני החשד כשניכר לעוברים ושבים שאין אף אחד בבית (הליכות שלמה פרק יג אות י). הרב קנייבסקי שאל את החזון איש האם סגירת תריסים מועילה והחזון איש לא ענה לו, ובפועל הוא היקל לעצמו (ספר 'נר חנוכה' פרק ד הערה לב)

(השתמשתי בהפניות של הפסקי תשובות. הפסקי תשובות עצמו פוסק שהיום בכלל לא חוששים לחשד כמו שכתבו האחרונים, ובהערה כתב שלמחמירים שכן לחשוש נכון לסגור את התריסים וכדומה כשהולכים לנופש)

ה'פסקי תשובות' בעולם.

במקום לעודד להשתמש במח, יש סלט של דעות.

רבים מדליקים בפנים ויש שפוסקים כך לכתחילא.

גם רבים מדליקים מאוחר - כך שיתכן שעדיין לא הדליק.

מעבר לזה, כנראה שבזמן הגמ' אנשים הרבה פחות נסעו ממקום למקום ואם מישהו נסע, זה היה ידוע בעיר.

היום אם אראה ששכן לא הדליק, אניח בפשטות שהוא לא בבית.

ואחרי כל זה - שאלה למעשה שואלים רב מוסמך ולא פורום אנונימי.

אאל"ט לפני האירוע עם תמר, גם אמנון אהב אותה אהבה גדולה וכו וכו. וזה מפורש בתנך (אין בידי זמן כעת לעיין, תתרן אותי אם אני טועה).

אצל אמנון הייתה סעבה שבטל הדבר ולכן בטחה האהבה. בגמ' בסנהדרין מוסבר למה פתאום בטלה האהבה. בכל מקרה אצל שכם זה לא קרה.

אצל אמנון אחרי המעשה אמנון שונא אותה, כאשר לפני זה אהב אותה.

השאלה למה אצל שכם זה לא אותו דבר כמו אמנון

הפסוק שאתה מצטט הוא לפני מעשה. "לאחר מעשה" שכם לא היה בהכרה ;)

(האם אתה יודע מה התכוונתי לגמרא בסנהדרין?)

המעשה של שכם עם דינה. לא הברית מילה.

כתוב "וישכב אותה ויענה" ואחר כך "ותדבק נפשו בדינה ויאהב וידבר על ליבה" ואחרי דברי האחים אליו "כי חפץ בבת יעקב".

הגמרא בסנהדרין היא לא כפשוטו. היא משל שהיצר ללא אהבה של אמנון ביטל ממנו את כוח ההולדה הרוחני. שהרי בשביל הולדה מבחינה רוחנית צריכה להיות אהבה אמיתית ולא רק יצריות (ולכן כיום התרבות המערבית שרואה באהבה רק יצרים, גם בזה להולדת ילדים)

האהבה של אמנון לא בטלה "לאחר מעשה". היא בטלה כי תמר עשתה פעולה שגרמה לו סבל ונזק, ולכן כבר לא היה לו סיכוי לבצע עוד פעם את המעשה הזה.

אצל שכם, לכאורה גם לאחר מעשה, תמיד הייתה ציפייה למעשה הבא ;) לכן הוא עוד לא הגיע לשחב שבטל הדבר ובטלה האהבה.

במחילה מכבודך, לא הבנתי את הפרשנות האלגורית שלך לדברי הגמרא, הרי הגמרא שואלת את שאלתך: "מאי טעמא" (=למה הוא פתאום שנא אותה), ועונה את תשובתי: "אמר ר' יצחק: ... קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה".

מה יותר ברור מזה??

"כל אהבה שתלויה בדבר - בטל הדבר בטלה האהבה. וזו אהבת אמנון לתמר" (אבות).

כלומר אמנון שנא את תמר כי אהב אותה רק בגלל היצר. כשהיצר הגיע לסיפוקו אז נגמרה האהבה. לאור זאת צריך להבין את המדרש כמשל.

חזל מדברים בקודים משליים באגדתות. אחרת מה אכפת לנו מה קרה מבחינה ביולוגית בין אמנון לתמר ולמה הגמרא צריכה להזכיר זאת? ולמה ה' יושב ועוסק בפלגש בגבעה אם נימה מצא לה או זבוב מצא לה. ברור שזה משלים עמוקים , כבכל אגדתא בגמרא שמדברת במשלים.

לגבי שכם. השאלה למה התורה מדגישה אצל אמנון ששנא אותה, ואילו אצל שכם מדגידה שאהב אותה. שום מילה התורה לא מיותרת. היה אפשר לא לכתוב שדבקה נפשו בה (שזה עצמו תיאור קיצוני מאוד לאהבה, שטפילו אצל יעקב ורחל לא כתוב). ועצם ההשוואה בין תגובת התורה בין שני מקרי העינוי אומרת דורשני

זה שיז פרשנים/אגדות שיש בהם עדיפות לפרשנות אלגורית, זה לא סיבה לפרש כך את כל דברי חזל. בפרט באגדה שנועדה לתת תשובה לשאלה - איזו מטרה יש לגמרא, לשאול את השאלה הפשוטה שלך ולתת תדובה אחרת? בכנות, לא הבנתי.

אתה לכאורה, מתעקש מעט ש"בטלה האהבה", משמע נגמר האקט. אבל לא מובן למה להגיד ככה. אולי בטלה האהבה משמע שנגמר האירוע של האקט (אמנון נהיה סריס; או סתם, הוא רצה רק סצנה אחת ומבחינתו זה הספיק ונגמר). אז אצל שכם ודינה פעם אחת לא הספיק; הרי הוא התכוון לחיות איתה ביחד לאורך שנים.

סתם לתשומת ליבך, כהן לא מייבם גרושה - למרות שהייבום עצמו, כלומר סצנה אחת, דוחה את איסור גרושה לכהן - כי יש חשש שסצנה אחת תגרור אותם לקיים את זה שוב ושוב. כלומר, בעולם ערכי ונורמלי, אהבה לא בטלה אחרי הגמירה הראשונה...

חזל גם מלמדים אותנו מסר באגדתות. למה להם לציין שנהיה מסורס. גם אם נאמר שכפשוטו נהיה מסורס,אז זה נכתב כי יש מאחורי זה מסר. כלומר אולי ה' גילגל שיסתרס כביטוי להמעטת כוח ההולדה הרוחני (להבדיל נקיעת הירך של יעקב מייצגת משהו סימבולי למרות שקרתה במציאות).

אין הכוונה שאהבה בטלה מייד עם הפעם הראשונה, אלא שכל דבר ייצרי בסוף ימאס, אלא אם כן יש מימד נשמתי שמחיה אותו.

השאלה לא על העקרון הטכני למה שכם אהב את דינה, אחא למה התורה מציינת לכתוב את זה

כתוב "וישכוב אותה ויענה" ואחר כך "ותדבק נפשו בדינה ויאהב וידבר על ליבה" ואחרי דברי האחים אליו "כי חפץ בבת יעקב".

הגמרא בסנהדרין היא לא כפשוטו. היא משל שהיצר ללא אהבה של אמנון ביטל ממנו את כוח ההולדה הרוחני. שהרי בשביל הולדה מבחינה רוחנית צריכה להיות אהבה אמיתית ולא רק יצריות (ולכן כיום התרבות המערבית שרואה באהבה רק יצרים, גם בזה להולדת ילדים).

וכן משל לכך שכל רצון הנובע מיצר, בסוף ייגמר והכוח  הפרודוקטיבי שלו (במקרה של ע,ריות יצר ההולדה) יעלם. בניגוד לרצון הנובע מהנשמה, שגם אחרי שהגיע למיצוי תמיד יהיה רצון חדש "בכל יום יהיו בעניך כחדשים", והוא גם מחיה את היצר הגשמי שתמיד יהיה רצון. אדם שיאכל סעודת מלכים סתם פעם בשבוע בסוף יימאס לו ורף הריגוש שלו ידרוש דבר גבוה יותר. אדם שאוכל עם אווירת שבת, עצם הקדושה תגרום לו שלעולם לא ימאס לו מסעודות שבת, וכן בשאר התחומים זה כך.  ולכן אמנון התבטל ממנו באותו רגע יצר ההולדה, וזה הכוונה שנעשה כרות שפכה (וגם מה שהיה לתמר זה משל).

אז איך תסביר את קושית הגמרא ותשובתה:

"והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל וכו'? שאני תמר דבת יפת תואר הואי"

הרי לא שייך לשאול. הכל משל לפי דבריך.

וההשוואה ההפוכה בין שני מקרי העינוי בתנך אומרת דורשני.

מה גם שהאמירה "ותדבק נפשו בדינה" היא אמירה קיצונית, ורק על יהונתן שדבקה נפשו בדוד,זה נאמר. ושם זה סמל לאהבה שאינה תלויה בדבר

דווקא לדבריך התורה היתה צריכה לשנות ממה שהיה ואז לא מובן למה לכתוב זאת...

"ולא איחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב" וברור מדבריו מוהר ומתן שהוא חפץ מאוד.

למה התורה בחרה להדגיש "ותדבק נפשו בדינה"? ועוד למה ביטוי קיצוני כזה?

ולאור ההשוואה ההפכית ממקרה העינוי השני במקרא, של אמנון, ולאור ההשוואה של הביטוי לדוד ויהונתן, זה ממש זועק דורשני

(תעיין ברש"י אצל הפעולה אצל שכם על פי המדרש רבה, ותדקדק בשינוי הסדר בשמואל ה' יג ותבין לגבי אמנון), לכן לשון המשנה 'דבר'.

שכם באמת אהב אותה מצד אישיותה.

התשובה גם עונה למה חזל ראו את רומא בתור אדום, וכן לגבי אירופה הנוצרית.

בניגוד לכל העמים האחרים באומות העולם, לאדום אין קיום עצמי. הוא נוצר ממשפחה שהופרשה מעם ישראל (בניגוד לישמעאל שכבר בגיל 13 ידע שאינו יהודי, עשיו עד גיל מאוחר חשב שהוא יהודי, וכן אליפז בנו, שהרי נראה שהוליד את אליפז לפני סיפור הברכות, ולפחות התחתן עם 2 מנשותיו לפני. הם גרו עם יצחק ומן הסתם אליפז התחנך כ"יהודי" על ידי יצחק. ובניגוד לישמעאל שבגיל צעיר גורש מהבית למדבר פארן, נראה שעשיו וילדיו נשארו הרבה זמן בסביבות יצחק רוב הזמן על אף נדדוהם עד שהם הגרו להר שעיר באופן קבוע "ויקח עשיו את כל נפשות ביתו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו וישב עשיו בהר שעיר עשיו הוא אדום").

העם האדומי נוצר  כשהמשפחה שהופרשה מעם ישראל, משפחת עשיו, התבייתה על קבוצה אתנית קיימת המבינה בגשמיות (בני שעיר החורי יושבי הארץ- אמרו חזל שבקיאים בטיבה של הארץ). כנראה שהם התבוללו חלקית ביניהם כשעשיו עבר סופית להר שעיר ואימץ את תרבות בני שעיר החורי, ורואים שעשיו התחתן עם נינתו של שעיר אהליבמה בת ענה בן צבעון,  ואליפז עם אחת מבנות המשפחה של שעיר תמנע. גם אלוהי אדום מכונים בדברי הימים "אלוהי בני שעיר" אצל אמציה.  (אחר כך כנראה שמשפחת עשיו הרגה את הגברים החורים ונשאה את הנשים "ויורישם ה מפניהם וירשום וישבו תחתם"). לכן חשוב לפרט מי הם בני שעיר החורי, כדי שנבין מי זה עם האדומי, וחעומתו נבין מי זה עם ישראל כי יעקב מתברר מתוך המאבק עם עשיו.

לכן הזהות הלאומית האדומית, שנוצרה מ"צורה" של משפחה שהופרשה מעם ישראל עם "חומר" של עם קיים בני שעיר שהיא חלה עליו, היא זהות שתמיד בוחנת עצמה לפי עם ישראל, ולכן "על רדפו בחרב אחיו, ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח" על שנאת אדום את עם ישראל (ייתכן להבין מעמוס שהאדומים שימרו את סיפור גניבת הברכות מדור לדור ושמרו את כעס אביהם לעם ישאאל על זה). מצד שני היא קרובה אלינו ולכן "לא תתעב אדומי (יותר מדי. למרות היותו גדול האנטישמים) כי אחיך הוא".

כך גם רומי-אדום אירופה הנוצרית.

2 היסודות שאירופה מתבססת עליהם תרבותית זה הנצרות והאימפריה הרומית.

הנצרות היא דת שהופרשה מתוך עם ישראל החוצה (ועדיין מזהה את עצמה כישראל שברוח, ומאמינה בכל התנ"ך כקדוש), כדוגמת משפחת עשיו.  היא התבייתה עם עם קיים שמבין בסדר העולם הגשמי - רומא , כדוגמת בני שעיר החורי. מערבוב בין שניהם נוצרה אירופה.

לכן אירופה זה אדום החדשה ממש כפשוטו, אחרי שאדום הישנה נכחדה מהעולם. כי כל עם שנוצר מערבוב בין זהות יהודית שהופרשה החוצה לבין עם קיים - זה הגדרתו של אדום, שהרי אין לו קיום עצמי כעם.

לכן הנוצרים לא העזו להרוג את היהודים כל ההיסטוריה למרות שלפי הנצרות הם אמורים להיות בני מוות. כי כל הזהות של אירופה לקחוה מעם ישראל ואירופה בוחנת את קיומה לפי עם ישראל. והרי הנוצרים אומרים על עצמם שהם ישראל שברוח. מכאן הן הקשר החזק של אירופה וצאצאיה המערביים לעם היהודי (לעיתים יש אצלם מונח כזה המוסר היהודי-נוצרי), שמתבטא הן בפילושמיות והן באנטישמיות. שהרי מי שלא קשור אלי לא אשנא אותו אלא אהיה אליו אדיש (לכן בסין כמעט ואין אנטישמיות כי הם לא קשורים כמעט לעם ישראל)

שהוא אחד מזוגות המשקפיים שצריך לקרוא את ספר בראשית איתם.

זה גם מזכיר את העקרון שהמצרים רצו צורה מצרית בחומר יהודי (כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון).

דבר אחר על ארבע מלכיות שהן שמונה, ואדום היא השמינית, הדא הוא דכתיב רישה די דהב טב, חדוהי ודרעוהי תרין, מעוהי וירכתה תרין, שקוהי תרין, רגלוהי תרין הרי שמנה דאינון ארבעה, בבל כשדים, מדי פרס, יון מוקדון, אדום שעיר הרי שמונה מלכיות, לכך נאמר על השמינית. (תהלים ו, תרלד).

כלומר מלכות רומי מכילה 2 יסודות: אדום ושעיר (נצרות ורומאיות).

ויש מקומות שכתוב שרומי זה כיתים בן יוון מבני יפת. כך שהיא מכילה 2 יסודות: אדום וכיתים (נצרות ורומאיות-הלניסטית)

או כדי להבדיל מי אדום ומי לא; או כדי להראות שהחורים היו גיבורים, ובכל זאת ה' הוריש אותם מפני בני עשו, לכבוד אברהם ויצחק

למשל אבן עזרא: 'והזכירם הכתוב להפריש יחוסי שעיר מן עשו, כי ישראל יצוו על בני עשו'

וספורנו: 'הזכיר בשם הגבורים שהיו אז אנשי השם, להודיע שאף על פי כן השמידום בני עשו ברצון האל יתעלה. כאמרו "כאשר עשה לבני עשו הישבים בשעיר" וכו')

א. למה אכפת לנו מי אדום ומי לא? כאשר התורה מקצרת בתולדות ישראל אפילו, למה לפרט לנו באריכות את יוחסיהן של אדום ושעיר?  אם זו שאלה הלכתית. אז מה לגבי מואב ועמון ומצרים ו7 עממי כנען שגם להם יש נפקא מינא הלכתית ליוחסיהן? (הייחוס של כנען בבראשית כולל 2 פסוקים, לא 2 פרקים שלמים. ובאופן כללי כל פירוט יוחסי 70 אומות בפרשת נח זה פירוט שטחי דל האב ובניו ולא יותר.).

ב. גם כתוב שהזמזומים הזוזים והרפאים היו גיבורים, ומואב ועמון הורישום.  ובכל זאת לא פורטו יוחסיהן. אני מזכיר שאפילו פירוט יוחסי ישראל בתורה לא מתואר מעבר ל70 נפש, והשאר הושלם רק בדברי הימים. אז למה לפרט על בני שעיר שלא קשורים כלל אלינו?

ג. התירוצים האלו משכנעים אותך? (בעיקר התירוץ השני? על הראשון בקטע ההלכתי של עמלק יש צד של סברה חזקה אם כי לא מספקת)

סתם בשביל לקרוא קושיות🙂  אולי תזדהה עם הקושיות

"להפרידם מבני שעיר כי ישראל צוו על בני עשו"

הרי גם שם יש נפקא מינא וצריך להבדיל בין העם לבין מי שדומה לו.

מה גם שנראה מהתורה שבני שעיר הוכחדו עד מתן תורה (למרות שיש פסוקים בתנך שנראה שאולי בני שעיר שרדו, ואז יש לפרש שהרוב נשמדו או שבני עשיו כבשו מהם את השטח).

ובאופן כללי זה יותר עניין תורה שבעל פה, לפרט על זה. כמו שלא מפרטים על הלכות שבת בתורה שבכתב,  לא רואה סיבה שיפרטו על ייחוס האדומים גם אם יש לזה נפקא מינא

ברמה הפרטית כמו יעקב

התפילה רובה ככולה נכתבה בלשון רבים ולכן אי אפשר להפריד.

כלומר אם אתה מרגיש יעקב אז זה לא ברמה פרטית.

...אי אפשר להתכוון בשני כוונים שונים. המילים שחכמנו הטביעו בתפילה קובעות את

משמעות הכוונה.

מילים כמו: "מהר לגאלנו" , "קבץ גליותנו" , "מפני חטאתינו גלינו" משמעותן ללא ספק יעקב.

שייכים.

אבל גם אין לנו סמכות לשנות, וגם בדורות הראשונים לגאולה צריך זהירות יתרה מכל שינוי הלכתי, עיין ספר עין איה "חייב אדם למשמש בתפילין ערב שבת בין השמשות". וחוץ מזה עדיין חלק מעם ישראל משועבד בחו"ל אז הגיוני לבקש עליהם את ברכת קיבוץ גלויות ולומר גלינו מארצינו שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, ואם הם גולןם אז גם יושבי הארץ כאילו קצת גולים.

האמת שאנחנו באמצע הדרך בין הפיכת יעקב לישראל.  אבל גם אפשר לכוון בתקע לחירותינו שנשחרר משעבוד חבלי ארץ הכבושים ביד ירדן סוריה או לבנון. "בכסא דוד עבדך מהרה לתוכה לתוכה תכין" שמבקשת גם על ביסוס מלכותו וחא רק הקמתה, אני מכוון על מדינת ישראל, ככוונת המקובלים שיכוון על משיח בן יוסף.

וכשם שברפאינו מבקשים גם על הבריאים שימשיכו להיות בריאים, כך בתקע בשופר מבקשים על המדינה שתמשיך להיות עצמאית ולשלוט על ארץ ישראל

.... הלך מחשבה כזה כלומר "שצריך כבר לשנות את הנוסח" ? וגם:

במסכת כתובות כתוב:

"ורב יהודה כתיב קרא אחרינא (שיר השירים ב, ז) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וגו' ורבי זירא ההוא שלא יעלו ישראל בחומה ורב יהודה השבעתי אחרינא כתיב ורבי זירא ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר ג' שבועות הללו למה אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי"

גם זה נתון לשינוי?

והרבי מסאטמר לא פסקו את 3 השבועות להלכה. גם המגילת אסצר ייתכן שלא סבר כך אלא רק ניסה להסביר את הרמבם שלטעמו אולי סובר כך ללא מקור מהרמבם עצמו אלא כאוקימתא.

פשט הגמרא לא מדבר על הלכה, אחא על כמו "ראוי שיזרוק אדם עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו" "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה" "כל העולה מבבל עובר בעשה(למרות שזה על פי דברי נביאים שלא יכולים לפסוק לדורות)". אלו תיאורי אגדתא.

כוונת הגמרא ב3 השבועות שה' יצר מציאות בה אם ישראל ימרדו באומות אז האומות יעשו מהם קציצות בהיותם מורדים בהם. כלומר זה סכנתא לא איסורא.

הרי מעולם ה' לא השביע את ישראל, אין כזאת נבואה, ונבואה לא פוסקת לדורות. זה כמו שכתוב שהשמים והארץ מושבעים להיות קיימים על מנת שישראל יקבלו תורה, או שנחל קישון היה ערב לים הגדול. אלו משלים.

גם הרמבם באיגרת תימן סובר ש3 השבועות זה משל וענינו לא להסתכן במרידות מסוכנות.

במילא אם אין סכנה גדולה שלא מחושבת במרידה באומות (למשל כי האום הסכים שצוקם מדינה בארץ, או כי יש לנו נשק מסםיק חזק להגן על עצמינו) אין שום סכנתא בלעבור על 3 השבועות.

וכמו שאמר אחד גדולי הדור בזמן הכרזת בלפור "ועכשיו שנתנו האומות רשיון לישראל להקים מדינה בסאן רעמו, סר *פחד* השבועות"

פחד - כי איסור מעולם לא היה, אלא סכנתא.

לגבי כוונה בתפילה - עדיין רוב ישראל בחו"ל משועבדים לאומות, אז יש על מה לכוון בכוונה זכה עליהם, ועל שטחי ארץ ישראל המשועבדים ביד האומות עדיין.

אגב מה אתה מכוון בברכת השנים? הרי גם אם לא ירד גשם יש מספיק תבואה בעולם, מהשקיה. ורעב לא יהיה אצלינו או במדינות מפותחות

אנחנו עוד לא בגאולה שלימה. ועדיין רוב עם ישראל מחוץ לארצו. 

חוץ מזה זה תפילה שה' ימשיך לתקוע לחירותינו ושהמדינה תשאר עצמאית. ושעם ישראל ימשיך לגור בארצו.

כשם שאדם בריא מתפלל עדיין רפאינו, כדי שימשיך להיות בריא ולא יחלה

.... אם שמעון בר גיורא וחבריו לא היו חושבים שאנו  בדרך לגאולה ולא היו מורדים במלכות לא היה חורבן הבית.

אם רבי עקיבא לא היה חושב שאנו  בדרך לגאולה לא היה נדבק בארץ ישראל השם המקןלל פלסטינה.

כולנו בלי יוצא מהכלל בגלות, כולנו יעקב. הגאולה תבוא כהרף עין.

הם מרדו בלי לתכנן והלי לשקול את הסיכונים. אנחנו מתכננים ונוקטים במעשה שהןא הכי פחות מסוכן (לעומת הזיות השמאל המשיחי שברשלנות רוצה להקים מדינה פלסטינית מסוכנת, והם הכי דומים לבר גיורא וחבריו, שבשל הזיות משיחיות עושים משהו מסוכן ללא שיקול דעת).

אצל רבי עקיבא זה מורכב, קודם כל זה היה שעת השמד ולא היתה הרבה ברירה. שנית כנראה שרוב הסיכויים היו להצלחת המרד, אבל בסוף הפרתים הבריזו.

בכל מקרה כיום ממשלת ישראל יחסית נוקטת בדרך הכי פחות מסוכנת, לעומת ההזיות המסוכנות של השמאל

נכתבו כאן תגובות לגופו של אדם ונמחקו. באחת התגובות שנמחקו נשאלתי האם הדיון הזה מתאים לפורום בית המדרש או רק לפורום אקטואליה וחדשות

למען הסר ספק: מותר לדון כאן בשאלות השקפתיות כמו ציונות בעד או נגד. ושתי העמדות מותרות בפורום. מותר גם לכתוב דברי תורה ציוניים, ודברי תורה אנטי ציוניים

גם לפי רבי שמעון הפאה הראשונה מועילה, ועכשיו בסוף השדה צריך לתת פאה רק על החלק שנשאר מהשדה (בשיעור אחד משישים מדברי חכמים)

לפי זה זה מועיל אם המחסן בתחילת השדה ולא בסופו. חוסך מרחק של הובלה... 

ואומר שצריך לתת בסוף השיעור. מותר לפי רבי שמעון גם להניח פאה אחרת העיקר שיהיה בסוף כשיעור. יש מחלוקת ראשונים בדבריו אם צריך אחד משישים בסוף  

או מספיק להניח קצת בסוף שיצטרף לאחד משישים בשאר השדה.