תפילה כהלכה לפי השלה

ספר השל"ה הקדוש - מסכת תמיד - פרק נר מצוה (ט)

מצאתי כתוב בספר דרך חיים דף ס"ו וזה לשונו:

יש עוד עשרה דברים שעוזרים על הכוונה, והפכם גורמים בטולה, ואלו הן, תורה, חידוש, צורך, לשון, נוע, קול, הכנה, נכנס, שכן, זמן. והנני מבאר אחד לאחד:

הראשון, והוא הגורם הגדול שבכולם, תורה.

דע, כי כשירבה האדם העסק בתורה ובמצות, הנה בסבת זה ובאמצעותו יקרב אל האלהים ויתדבק אליו, ותהיה יראתו ואהבתו תקועה בלבו. ואז כשיקום להתפלל לא יקשה עליו כלל להתחנן ולכוין לבו, אבל יקל עליו מאוד, כי תכף ומיד ימצא השם יתברך במחשבתו, כיון שהוא מוכן לכך. כמו שאמר החכם, המוכן לדבר תספיקהו הקלה שבסבותיו.

אבל כשלא ירבה האדם העסק בתורה ובמצות, ואין צריך לומר אם ירבה למעט העסק בם, או שלא יעסוק בם כלל, ולא תהיה מחשבתו ביראת ה' כל היום, אלא כל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, הנה בסבת זה יתרחק מהשם יתברך. ולפי שאין אלהים כל מזימותיו, כשיבא להתפלל לא יוכל להתחנן, ויקשה עליו מאוד לכוין, וקרוב לנמנע הוא לו לכוין, כי כיון שהוא רחוק מהשם יתברך איך ידבק בו כרגע.

וזה שאמר הכתוב (משלי טו, כט) "רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע", לא אמר הפסוק 'רחוק ה' מרשעים וקרוב אל צדיקים', או 'לא ישמע ה' תפלת רשעים ותפלת צדיקים ישמע', לפי שרצה ללמדנו דבר וטעמו, כי מדאמר "רחוק ה' מרשעים" משמע הא אל צדיקים קרוב, ומדאמר "ותפלת צדיקים ישמע" משמע הא תפלת רשעים לא ישמע. והכוונה להודיענו כל מה שאמרתי, כי לפי שהרשע רחוק מהשם יתברך ואינו יכול לדבקה בו בשעת תפלה ולכוין לבו אליו, אין תפלתו נשמעת, ולפי שהצדיק קרוב להשם יתברך תפלתו נשמעת, כי ידבק באלהים בשעת תפלתו מה שאין הרשע יכול לעשות כן.

ואמרו רז"ל בזוהר פרשת ויקרא (ח"ג כא, א), "כד בר נש אתרחק מאורייתא רחוק הוא מקודשא בריך הוא, ומאן דקריב לאורייתא קריב לקב"ה בהדיה" ( כאשר אדם מתרחק מהתורה, הוא מתרחק מהקב"ה, ומי שקרוב לתורה, קרוב לה' אתו) . ובספר החסידים סימן ל"ה, יש ליזהר שלא להרבות בדברים בטלים פן ישכח הצור אשר הוא תמיד לנגד פניו, כפקח אשר לפני העיור הוא בהויתו ובכחו בכל מקום, והעיור הוא אשר אינו רואה,  רק במחשבתו של הבאי, ואינו זכור את הצור והתרחק ממנו ומהיות ירא מפניו, כי אינו מצוי בלבו מחמת קושי הלב שהוא עז וקשה ורחוק מהאלהים, ואינו מוצא במחשבתו רק דברי הבאי, לפיכך אינו מוצא במחשבתו האלהות רק בקושי ובחזקה. כמו שלא יוכל העיור להבין ולהאמין האדם אשר לפניו אם לא ימשמש בו או ישמע קולו, כך לא יוכל האיש ללמוד ולקשר בלבו תמיד האלהים, אם לא על פי עזיבת העון, כי העוונות מבדילות ומשכחות היראה ומשנים הפנים, וכן הוא אומר (ישעיה נט, ב) "כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלהיכם", עד כאן לשונו:

השני, חידוש.

רצוני לומר שיחדש דברי תחנונים ושאלות ובקשות בקצת ברכות התפילה אם לא בכולם, והחדושים ההם יגרמו לו לכוון לבו. ואם אינו מחדש דבר בתפילתו יקשה עליו לכוין, כדתנן פרק תפילת השחר (ברכות כח, ב), העושה תפילתו קבע אין תפלתו תחנונים, ומפרשי רבה ורב יוסף דהיינו כל שאינו יכול לחדש בה דבר בקשה, והיינו לשון קבע, כיום כן אתמול כן מחר, ע"כ.

והטעם בזה, כי אז הטבע אומר והולך רגילותו, אך החדושים אי אפשר לאומרם אם לא ישים אליהם לב. וזה לשון ספר החסידים בסימן קנ"ה, וכשתתפלל תוסיף על כל ברכה וברכה מענינה לצרכך, כי ביותר הם מכינים את הלב, ואם לא תוכל להוסיף בכולם לפי שהקהל יסיימו קודם, תוסיף באחת או בשתים, כדי שלא תצטרך למהר בברכה אחרת, עד כאן לשונו:

השלישי, צורך.

כשיהיה צורך גדול לאדם לדבר מה ומתפלל על ככה יכוין לבו היטב, ובפרט כשיהיה הצורך גדול מאוד, כגון בנו הנוטה למות או הוא עצמו שהכביד עליו החולי או שהוא בלב ימים והים הולך וסוער והאניה חשבה להשבר, אז יתפלל ויתחנן בכל לבו ויוריד דמעות על ככה וישפוך את נפשו לפני ה'. אך כשלא יהיה האדם צריך למה שהוא שואל בתפילתו, יקשה עליו לכוין לבו.

ולכן תראה קצת אנשים שלא יכוונו בתפילתם, ועליהם נאמר (איוב כא, טו), "מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו", כי בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם, בריאות אינם צריכים, פרנסה אינם צריכים, כי עשרו מצאו און להם וזרעם נכון לפניהם עמם.

ולכן שנינו (תענית טו, א), עמדו בתפילה, מורידין לפני התיבה זקן ויש לו בנים וביתו ריקם, כדי שיהא לבו שלם בתפילה. סוף דבר, כפי רוב צורך האדם למה ששואל בתפילתו ירבה כונתו, ולפי מעוט הצורך ימעט כונתו. ולכן איש בריא ועשיר שה' יתברך הניח לו יקשה עליו מאוד לכוין, ותקנתו שיחשוב כי ה' אלהים הוא הנותן לו כח לעשות חיל ולא כוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, אך השם יתברך הצליח עניניו וצוה הברכה במשלח ידיו. ויחשוב בכמה שלוים ושקטים ממנו שהעשירו עושר גדול ואבד העושר ההוא בענין רע, ויש אשר בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, ויש עשיר אשר זכרו אבד מני ארץ ולא שם לו על פני חוץ לא נין לו ולא נכד בעמו, ואין שריד במגוריו. וירבה לחשוב בדברים כאלה, ובזה יראה בעיניו ולבבו יבין שהוא צריך להתחנן לשם יתברך יתמיד ברכה ושלומו והצלחתו לו ואל יטול פקדונו ממנו.

ולפי שאיש כזה אין לו צורך בגאולת ישראל, כי מה יתן לו ומה יוסיף הגואל ואינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, לכן צריך התחכמות רב כדי שיוכל לכוין בברכות שהם מתפללים על הגאולה. ולכן יחשוב שהגלות הוא מעותד לכמה עלילות, שאפשר שיענישוהו הון רב על לא חמס בכפיו, והוא מעותד לשודדים ושוללים. ואם בעל נפש הוא, ידאג על חורבן המקדש וביזוי התורה וצרות ישראל ושבים וצערם, וחלול השם הגדול המחולל בגוים זה אלף ות"ק שנה, וכשיחשוב בכל זה ירך לבבו וקרוב שיכוון:

הרביעי, לשון.

כשיתפלל אדם בלשון שרגיל בו, רצוני לומר שמשתמש בו כל היום לכל צרכיו, יקל עליו לכוין, וכשיתפלל בלשון אחר אע"פ שיבין מה שיאמר לא יקל עליו כל כך. הלא תראה בט' באב אפילו המבינים היטב בלשון הקודש מתפעלים יותר בקינה אחת בלע"ז לפעמים שאומר אותה יותר מעשרה בלשון הקודש, ולכן מי שיוכל להרגיל עצמו לדבר בלשון הקודש עם ריעיו יעשה וישכיל עשו.

החמישי, נוע.

המתנועע בתפלתו גורם ביטול כוונתו, והעמידה בלי התנועעות כלל עוזר על הכוונה. ומה שאמר (תהלים לה, י), "כל עצמותי תאמרנה" וכו', היינו בשירות ותשבחות וברכות קריאת שמע ותלמוד תורה, אבל לא בתפלה. ואם יש מי שאומר כן גם בתפלה, נראה לי שאין לחוש לדבריו, כי הנסיון מוכיח שהעמידה בלי נענוע בתפלה גורם לכוין הלב, וראה בעיניך, הישאל אדם שאלות ממלך בשר ודם וגופו מתנועע כנוע עצי יער מפני רוח:

השישי, קול.

המנמיך קולו מאוד בתפלתו גורם לכוין הלב, והמגביה קולו אינו מכוין. ומה שאמרו שמי שאינו יכול לכוין שמותר לו להגביה קולו כדי לכוין, דע כי האיש ההוא כשיגביה קולו יכוין אבל אינו מתפלל בכוונה. וכך הוא אמיתות הדבר, הנענוע בתפלה והגבהת הקול יעזרו למי שלבו בל עמו שלא יטעה בתפלתו, אבל אינו מתפלל בכוונה כראוי, אלא שאם לא היה מתנועע ומגביה קולו היה טועה בתפלתו ולא היה יודע היכן הוא, אבל המדבר על לבו כחנה, רק שפתיו נעות וקולו לא ישמע וגופו לא יתנועע. ובספר הזוהר פרשת ויגש (ח"א רט, ב), מאן דצלי צלותיה וקם קמיה מאריה לא איצטריך ליה למשמע קליה בצלותיה, ומאן דאשתמע קליה בצלותיה צלותיה לא משתמע. מאי טעמא, בגין דצלותא דא לאו איהו צלותא, ומאן איהו צלותא, דא ההוא קל בלא 'ו' דתליא בקלא דאשתמע דאיהו קול כו'. ובגין כך לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותא אלא לצלאה בלחש בההוא קל דלא אשתמע, ודא איהי צלותא דאתקבלה תדיר. וסימנך והקל נשמע, קל בלא 'ו' נשמע, דא איהו צלותא דאיהו בחשאי, דקב"ה קביל כד אתעביד ברעותא וכוונה כדקא יאות וכו', עד כאן. (מי שמתפלל ועומד לפני רבו, לא צריך להשמיע קולו בתפילה, ומי שמשמיע קולו בתפילה, תפילתו אינה נשמעת. מדוע ? בגלל שתפילה זו אינה תפילתו, ומהי תפילתו, התפילה בקֹל, ללא וא"ו, שתלוי בקֹל שהוא קול וכו' – שאינו נשמע - . לכן אדם לא צריך להשמיע קולו  בתפילה, אלא להתפלל בלחש, בקול שאינו נשמע, וזוהי תפילה הנשמעת תדיר. וסימנך "והקֹל נשמע", קֹל ללא וא"ו – נשמע, זוהי תפילה שהיא בחשאי, שהקב"ה מקבלה כאשר היא נעשית ברצון ובכוונת הלב כנדרש וכו').

ומדאמר "למשמע קליה", משמע אפילו הוא עצמו לא ישמע קולו. ובפרשת ויקהל (ח"ב רב, א), אינון משיריין מאריהון דאודנין צייתין כל אינון דמצלאן צלותהון בלחישא ברעותא דלבא דלא אשתמע ההוא צלותא לאחרא, ואי ההיא צלותא אשתמעת לאודנין דבר נש, לית מאן דציית לה לעילא בר מאן דשמע בקדמיתא. בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא, ותו דמלה דצלותא אתחדא בעלמא עלאה, ומילה דעלמא עלאה לא אצטריך למשמע ליה. (מחנות – של מלאכים – הנקראים 'בעלי אזניים' מקשיבים לתפילת אלו המתפללים בלחש, בכוונת הלב, שלא תשמע התפילה ההיא לאחרים. ואם תפילה זו נשמעת לאוזן אדם אחר, אין מי שמקשיב לה למעלה, לבד ממי מהאדם ששמע אותה בתחילה. לכן יש להזהר שלא תשמע תפילתו בני אדם, ועוד, שדברי התפילה מתאחדים  בעולם העליון, ודברי העולם העליון אינם צריכים להשמע ). עד כאן:

השביעי, הכנה.

שיעשה הכנה ללבו לכוין. וכיצד מכינים את הלב, קודם שיקום להתפלל ישב מעט בטל ודומם ויסיר מחשבותיו מלבו, ויתחיל לחשוב בגדולת מי שאמר והיה העולם ובנפלאותיו ונוראותיו וגבורותיו וחסדיו אשר עשה לעמו. ויחשוב בטובות ובחסדים שגמלו בחסדו הגומל לחייבים טובות, מכמה צרות הצילהו, מחלאים רפאהו, מטובו הטיבוהו, והוא לא כגמול השיבו, כי האל גמלו טובה והוא גמלו רעה.

ויחשוב בגריעות ופחיתות עצמו בערך בוראו, כי במה נחשב הוא עלה נדף וקש יבש. ויחשוב שעתה הוא רוצה לקום אל המלך להתחנן לו ולבקש מלפניו שאלותיו ובקשותיו, ומן הדין הוא אינו כדאי וראוי לעמוד לפניו, לולי גודל חסד ושלמות הבורא שהרשהו וצוהו בכך עם היותו מקצר בעבודתו. ואחר כל זה יקום ויתפלל, וזהו שאמרו חז"ל (ברכות ל, ב), "אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש, חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם לאביהם שבשמים":

השמיני, נכנס.

כשיעמוד אדם ויתפלל ויכנס עליו אדם, הנכנס ההוא גורם ביטול כוונת המתפלל. ובזה יטעו רבים שכשמאחרים לבא לבית הכנסת הם נכנסים בשעה שהצבור קורין פסוק שמע או בשעה שמתפללים, וגורמים ביטול כוונת הצבור המיחדים שם יוצרינו וכוונת המתפללים אליו. ולכן ראוי ליזהר שלא להכנס לבית הכנסת בשעת היחוד ובשעת התפלה, וכן ראוי ליזהר כשאדם מתפלל ביחיד שיתפלל במקום שיהיה בטוח שלא יכנס אליו אדם אם יוכל:

התשיעי, שכן.

כשיהיו שכני האדם, רצוני לומר היושבים אצלו, מתפללים בכוונה, יקל עליו לכוין לבו גם הוא, אך כשיהיו יושבין אצלו אנשי לצון מתפללים שלא בכוונה, יקשה עליו לכוין. ועל זה נאמר (סוכה נו, ב), "אוי לרשע ואוי לשכנו", ואמרו רז"ל (אבות א, ז), "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע".

ובספר החסידים סימן תשע"ב, צריך האדם שהוא ירא שמים כשמתפלל, לא יעמוד ולא ישב בתפלה אצל רשע, שכשעומד רשע בתפלה מהרהר בהרהורים רעים ושכינה מתרחקת ממנו ומעלים עיניו ממנו, ככתוב (ישעיה א, טו), "ובפרשכם כפיכם" וגו', ויהושע הוחרך שערו עם צדקיה ואחאב, עד כאן לשונו. ואני אומר שכשהצדיק מתפלל בכונה, לא בשביל הרשע שאצלו תמאס תפלתו, וזה שאמר הכתוב (משלי טו, כט), "רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע", כלומר אף על פי ש'רחוק ה' מרשעים, תפלת צדיקים ישמע', ואף על פי שאלו בצד אלו:

העשירי, זמן.

שישהא אדם בתפלתו שיעור לא מעט מהזמן כדי שיוכל לומר שאלה שאלה לבדה לאט, יוכל לכוין, אך כשלא יהיה לו זמן כשיעור הזה, או שהוא אינו מדבר במתון אלא בחפזון, לא יוכל לכוין. ואי לאו דמסתפינא, הייתי אומר שהשיעור מהזמן ששוהין בתפלת הצבור בזמנינו אינו מספיק לשיוכל איש לכוין, והלואי שיספיק לומר מלות התפלה ולקרותם קריאה שלימה, כי אני רואה בעצמי כי תודה לאל ממהר לדבר אני ולא עלג, ואיני מספיק לומר מלת התפלה עד שסיימו הצבור תפלתם:

סוף דבר,

בענין הכוונה ביחוד ובתפלה ובברכות, אני אומר שהאנשים נחלקים לשני חלקים,

החלק האחד הם מיחדים את השם יתברך ומתפללין אליו ומברכין אותו,

והחלק השני הם אומרים דברי היחוד אבל אינם מיחדים, ואומרים דברי התפלה ואינם מתפללים, ואומרים דברי הברכות ואינם מברכים.

והנה החלק הראשון התבוננתי בם והנם מעטים מאד מאד ונער יכתבם, והאנשים שהם מהחלק השני רבו מארבה והלואי לא אהיה גם אני כאחד מהם, עד כאן לשונו:

בס"ד

כוונה היא הכנה - לחשוב לפני התפילה: על מה אני רוצה להתפלל, וכו'.

כוונה היא הבנה- ללמוד את הפירוש של מה שאומרים.

כוונה היא ידיעה- ללמוד על ערך התפילה.

נשמח לעזור לך, כאן בפורום, בכל אחד מהחלקים הנ"ל...

ב"הצלחה!

חשוב לדעת שהקב"ה יכול לעזור גם בדברים קטנים, כי יש נטיה לפנות לקב"ה רק בדברים הגדולים. הוא יודע לטפל טוב גם בדברים הקטנים. נסו. פנו אליו בכל דבר ועניין, כך יווצר קשר.

חשוב

ניסיתי אותה והיא הועילה.

לפני כל ברכה, לעצור שנייה ולחשוב איזו ברכה אתה הולך לברך כעת ומה משמעותה.

כך שגם אם המחשבה "בורחת", היא תחזור בברכה הבאה.

בס"ד

לשבת כחצי שעה לפני (כל אחד והזמן שהוא צריך..)
ופשוט לחשוב על כל מה שמטריד אותך, ואז כשתגיעי לתפילה את תהיי רק בתוכה. תתענגי עליה.
או ללמוד את מהות התפילה..ללמוד הלכה לפני התפילה.
לדעתי לא כל כך קל להיכנס בבוקר ישר לתפילה..אני חושבת שכדי לקום קמת מוקדם ללמוד איזה ספר הלכה, מוסר (כמו שאצלנו לומדים "מסילת ישרים" על הבוקר) ואז את כבר באווירה..אז מתי שאת מתפללת את מכוונת יותר.

אני בקושי מתפללת קבוע. אני כ"כ רוצה אבל זה פשוט לא בא.

איך עושים את זה?

איך פותחים סידור כל יום כל יום, ופשוט מתפללים?

כשאני סופסוף עושה את זה התפילה שלי ב"ה טהורה, בכוונה,

אבל אני לא מצליחה לשמור על קביעות...

אוךך............ טאטע!!!!!

בס"ד

לפעמים יש לי תפילות מרוממות ולפעמים אני טרודה במחשבות..
לכל אחד זה קשה..באמת..צריך לעבוד על זה ממש..ע"י ללמוד מהי תפילה. ע"י להתקרב לטאטע, להאמין בו, לרצות אותו.
לחשוק בו. אני משתדלת לבוא לתפילה בתור "דוח שיח ביני לבין אבא שלי" לדעת שהוא היחיד ששומע אותי, שאני יכולה לספר לו הכל..אני לא מתפללת תוכי מה שכתוב בסידור..פה ושם אני מוסיפה דברים שמציקים לי..דברים שמפריעים לי ודברים שאני לא עושה טוב ודברים שאני מתחרטת עליהם אבל אני לא מסוגלת (המבין יבין), לדעת שתפילה זה שיחה אישית, שיחה פרטית עם אבא, זה הדבר בשבילי. ואני כל כך 'מכורה' אליה, בואי נגיד את זה ככה, שאין. כיף לי להתפלל. כיף לי לדעת שהוא שם, שהוא מקשיב. שהוא אבא. 

הבעיה היא שהכל צי'ק צ'ק ,אין זמן לכוון אין זמן לחשוב ,צריך מהר מהר, אז נהייתי מהיר מה זה מהיר , ואני מרגיש כאילו סתם יצאתי,

הלוואי ואוכל להתפלל לאט ובכוונה

ב"ה

זה נקרה לחשוב על גדולת ה'... בטבע, בהנהגה שלו...

שמעתי משפט יפה:

בתפילה צריך שהלב שלך י'הי'ה למעלה והיעניים למטה.

הלב-שיכוון את הבקשות והתפילות לה', והעיניים- שיופנו למילות התפילה. (אתם יודעים שזה עוזר לריכוז בתפילה, להביט על המילים דווקא ולא להזיז ת'עיניים לצדדים...)

טיפ קטן, כדי להתרכז בתפילה-

"בשעת התפילה,

צריך אדם לידבק עצמו לה'

ולא ירגיש שום אדם בעולם,

רק יחשוב שאין בעולם-

רק ה' יתברך לבדו.

ואין שום נברא בעולם-

רק הוא לבדו"

           [ר' נחמן מברסלב.]

שנזכה באמת..

בס"ד

כדי לכתוב איזה משו קטן בתחילת הסידור שכל פעם שתפתחי אותו את תראי את זה מול העניים שלך..

לדוג: (לי זה כתוב..)

"תנ רבנן:
אין עומדין להתפלל
לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות
ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה
ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים
אלא מתוך שמחה של מצוה"

                 (ברכות דף לא עמוד א)

כיף לפתוח את הסידור ולראות את זה כתוב שם, זה עוזר לי גם יותר להיכנס לתפילה.

שזכור לי גם כן מפעם, שגם תהיתי על איזה משהו מסוים, לא זוכר אם זה היה פסוק שלם או חצי פסוק או בכלל... אם זה היה משהו מהמקרא עצמו או איזה אמירה של חז"ל..

בקיצור.. זכור לי שלא מצאתי שום מקור לזה למרות שזכרתי שזה קיים בודאות. אבל כאן.. כאן זה יותר גרוע כי כאן אין לי ספק שזה אמור להיות נמצא. ועובדה גם שיש פה את הזוהר שמצטט את זה.

הפכתי הכל, חיפשתי באתר דיקטה.. אפילו בתוכנה שיש לי במחשב. וכלום.. 

חשבתי לעצמי אולי כמו שהזוהר ערבב בין שני פסוקים.. אולי צריך לחפש כל מילה בנפרד. ועדין לא מוצא זכר לזה בינתיים.

אני מתחיל לחשוב שזה באג בסימולציה של היקום... (ככל שאני מקליד על זה יותר ויותר.. אני שואל את עצמי האם יתברר שאני עושה מעצמי צחוק? או שאחרים קוראים את זה עכשיו וגם כן תוהים לעצמם מה קורה פה)

@חסדי הים אתה בטוח תדע מה קורה פה. אבל כל מי שיעלה תשובה .. יבורך.

לגבי המילה "ושנאת" מצאתי את : ראה אויבי כי רבו ושנאת חמס שנאוני .. (תהלים כה יט)

כלומר המילה חמס מצד אחד כמו שהזוהר כותב, והמילה "ושנאת" גם כן נמצאת כאן. 

אבל אין את המילה "בסבת" בכל התנ"ך כולו. שזה בעצם "בסיבת" בכתיב חסר. 

לא יודע מה הולך פה. זה כאילו הזוהר ערבב מספרים פסוקים ביחד .. לפסוק שלא קיים. מצד שני.. איפה המילה הבסיסית שכן אמורה להופיע ולא משנה באיזה פסוק .. המילה "בסבת". המילה הזו זכורה לי היטב ככתובה בתהילים.. ואפילו באופן די דומה למה שהזוהר מזכיר.

גם אם לא בתהילים (מה שזכור לי בוודאות) אז עדין מספר אחר בנביאים או כתובים..

שתי הצורות לא נמצאות בתנ"ך . לא "בסיבת" בכתיב מלא ולא "בסבת" בכתיב חסר. אני משוכנע שקראתי את המילה הזו כחלק מפסוק במשך עשרות שנים בתהילים. ואם לא שהזוהר מזכיר את זה .. אפילו רק אם נקח את המילה האחת הזו... הרי שהייתי בהלם מוחלט שזה לא נמצא. אבל הינה יש הוכחה שיש לזה איזכור מסוים.

משום דרשת "הכינו לפעמי", "כפף נפשי" בסבת חמס ושנאת חנם, "כרו לפני שיחה" וגו'.

כאילו תוך כדי הפסוקים משולב הסבר

זה בדיוק מה שחשבתי עליו גם כן. אבל... גם אם ניקח שזה לא פסוק אלא כחלק מרצף ה"דיבור" בהסבר של הזוהר.. עדין.. למה זכור לי שהמילה הזו כתובה בתהילים.. 

הרי כשהזוהר אומר "בסבת".. הוא מתבסס על לשון מקראית. לשון שזכורה לי היטב מתהילים.

מה כתיב? רומה על השמים אלהי"ם וכו' משום דרשת הכינו לפעמי כפף נפשי (ולמה?) -- בסבת חמס ושנאת חנם ... ואז המשך הפסוק: כרו לפני שיחה וגו'...

או שאפשר ש"בסבת חמס ושנאת חנם" דבוק לסוף הפסוק "כרו לפני" .. כאילו יש נקודה אחרי "כפף נפשי".......... בעצם זה ההסבר היותר נכון..

אבל זה עדין לא מסביר את המילה הספציפית שהזוהר בוחר להשתמש בה. והיא המילה בסבת.. או סיבת.

לי אישית זכור שיש איזה פסוק שהמילה הזו משתלבת בו. לאף אחד זה לא זכור כך? אני מניח שבשבילך זה לא קיים.. חח.. אבל אני תוהה אם גם לשאר.....

גם מלשון הזוהר זה מוכח.. הוא לא רק אומר "בסבת חמס" הוא ממשיך "ושנאת חנם" .. כלומר הוא לוקח שתי מילים שכן כתובות בפסוק אחר (ושנאת חנם). מוכח שגם הכותב.. ידע שזו תצורה של פסוק. כלומר המילה בסבת לקוחה כאילו מפסוק כלשהו.

שהמילה "חמס" והמילה "ושנאת" לקוחות מפסוק אחר לגמרי: תהלים פרק כה יט.

להבדיל מהפסוק שאתו הזוהר פתח שזה בכלל תהילים פרק נז.

כלומר הכל נמצא בתצורה כזו או אחרת בתהילים.. כל המילים. חוץ ממילה אחת. בסבת..

חפירה רצינית עשיתי פה. לא יודע אם מישהו הצליח לא להתבלבל מכל הפרטים.

לי נשמע שזה הרבה יותר פשוט ממה שאתה חושב.. הוא כותב משום דרשת אז אמורות להיות מילות קישור כדי להסביר..

יש הרבה מזמורים עם סבוני וסבבוני,

אולי זה מתחלף לך עם סיבת.

אני רואה שהוא שם נקודה. לאמור: בסבת חנם ושנאת חנם .. כרו לפני...

האם אני מבלבל את המילה בסיבת עם סבבוני? לא נראה לי 😄

הזוהר נאמן עלי כמי שלא בוחר מילים סתם. רואים בוודאות שהוא לקח מילים מסוימות שקיימות בפסוקים שונים לגמרי ויצר תרכובת מהם, גם אם נגיד שזה רק "דברי הסבר" והוא לא התכוון לצטט פסוק. משמע מכאן שהמילה בסבת אכן לא לחינם מופיעה. 

טוב.. נחכה לעוד ניקים שיגיבו נראה מה יש להם להגיד על זה. אם שואלים אותי... באג במטריקס של היקום. אבל לכי תדעי..

לכאורה, מה יש לי להתווכח? זה לא קיים בתהילים, ולא בתנ"ך כולו. משמע מי שטועה הוא לכאורה אני. ואני מנסה לטעון שזה עדין קיים.. וזה לא. אני רק שואל האם רק אני זוכר שזה קיים אם לאו... וזה ניקים אחרים יגידו. את בטח לא זוכרת שזה קיים בתהילים כי עובדה שאת טוענת הפוך. אבל אולי מישהו אחר חושב כמוני וזה כן זכור לו.

אולי יש קשר כלשהו? לא יודע. מה שבטוח זה שאם אני טועה (ואני טועה לפי כל העובדות) אז המוח שלנו.. זה דבר מתעתע בצורה בלתי רגילה. פשוט אי אפשר לסמוך עליו.. בכלום. ואנשים עוד מנסים להבין ולחקור בדברים נשגבים יותר.. 

והמילה 'סבה' ו'סבת' מופיעות בזוהר כמה פעמים, למשל בפרשות שמות כי תשא ופנחס. המילה עצמה לקוחה מספר מלכים

אני מנחש שהמצלול של "סיבת חמס" מזכיר לך מילים אחרות מספר תהילים, אולי "שנאת חמס" שהזכרת

מצאתי משהו אבל בדברי הסבר על הזוהר ולא בזוהר עצמו. לגבי לקוח מספר מלכים?.. אין מצב. אני עשיתי סריקה של כל התנ"ך כולו בכמה דרכים שונות.

בפיוטים ובספרים החל מימי הגאונים השימוש במילה התפשט יותר ויותר

אולי זה קשור איכשהו לפיוט כלשהו שזכור לי או ממקור אחר? אולי..

אבל עד לפני כמה דקות.. אלמלא שחיפשתי ומצאתי שזה לא קיים... הייתי שם המון כסף שזה כן קיים בתהילים.

משום מה הקונסטלציה הזו של חיבור בין המילה סיבת לבין המשך כלשהו.. זכור לי כאילו קראתי את זה עשרות פעמים או יותר נכון מאות פעמים במשך חיי בתהילים.

הזוהר דורש שבעקבות החמס שעשו דור המבול השכינה כביכול הסתלקה מהארץ, וזה הכוונה שהארץ נשחתה

והוא מביא הוכחה מתהילים: דוד אומר לשכינה שתסתלק מהארץ כי היא מלאה חמס - "רומה על השמים אלוקים" (=סלק שכינתך) כי "רשת הכינו לפעמי כפף נפשי" (=יש חמס ושנאת חנם)

אין ספק בכך. הובהר שזו הסיטואציה.. שאלו דברי הסבר של הזוהר ולא ציטוט פסוק. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא גרם כביכול להבנה שגויה כביכול מדובר בפסוקים. כי "ושנאת חנם" לא מופיע בתנ"ך.. אבל "ושנאת חמס" כן.

מוצאו של תחש

כא. בזוהר נאמר כי "אמו של ישמעאל ילדה את תחש, ומצדו של אברהם בא" (תרומה דף קמ"ז ע"ב). אולם בתורה מפורש כי תחש הוא בנו של נחור (אחיו של אברהם) מפילגשו ראומה (בראשית כ"ב, כ"ד). זהו בלבול גנאלוגי מהותי המערבב בין משפחות.

בלבול בין פסוקים: באר שבע וצוער

כב. הזוהר (בהעלותך קנ"א ע"א) מפרש: "על שמיה אתקרי הדא הוא דכתיב (שם כא) "על כן קרא שם העיר באר שבע", אע"ג דהאי בירא אתדבק ביצחק דכתיב "ויקרא אותה שבעה". כאן, הזוהר משלב פסוק המתייחס לבאר שבע ("על כן קרא שם העיר באר שבע" - בראשית כ"ו, ל"ג) עם לשון פסוק המתייחס לעיר צוער ("על כן קרא שם העיר צוער" - בראשית י"ט, כ"ב). זהו שילוב תמוה של פסוקים ממקומות שונים ובהקשרים שונים.

"ויקם" במקום "וירץ"

כג. הזוהר מביא דיון בין רבי יצחק, רבי חזקיה ורבי ייסא בנוגע לפסוק "וירא לוט וירץ לקראתם", ומשווה זאת לפסוק "וירץ לקראתם מפתח האוהל" אצל אברהם, כדי להוכיח שלוט ראה שכינה (חלק א', ק"ו ע"ב). אולם, בפסוק המקורי (בראשית י"ט, א') לא נאמר "וירץ", אלא "וירא לוט ויקם לקראתם". הזוהר משנה את לשון הפסוק שלוש פעמים במאמר רצוף, כדי להתאים אותו לדרשה.

טעות בזיהוי נביא: דוד ואלישע

הזוהר כותב: "כגוונא דדוד דאתמר ביה "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה"' " (תיקוני זוהר, תיקונא שתין ותשעה - דף קי"ט ע"א). אולם, פסוק זה מתייחס בכלל לאלישע הנביא (מלכים ב', ג', ט"ו), ולא לדוד המלך. זו טעות בזיהוי אישיות מרכזית מן התנ"ך.

העתקה מן הרמב"ם עם שיבוש משותף

כד. בזוהר (ויקרא כ"ג) נאמר: "אמר ר' יהודה זמין קודשא בריך הוא לגלאה רזין עמיקין דאורייתא בזמנא דמלכא משיחא, בגין ד'מלאה הארץ דעה את יי' כמים לים מכסים' (ישעיהו י"א, ט'), וכתיב (ירמיהו ל"א, ל"ג) "ולא ילמדו עוד איש את אחיו ואת רעהו לאמר דעו את יי" כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם' ". הדברים כמעט זהים ללשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ט', הלכה ב'), שם נאמר: "ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח... לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר (ישעיהו י"א, ט') "כי מלאה הארץ דעה את ה"', ונאמר (ירמיהו ל"א, ל"ג) "ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו". לא רק שהתוכן זהה באופן מחשיד, אלא שגם שיבוש הפסוק בירמיהו ("ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה'..".) זהה בשני המקורות: הן בזוהר והן ברמב"ם הקדימו "אחיו" ל"רעהו". דמיון זה, במיוחד בשיבוש, מצביע על תלות של הזוהר במקור מאוחר יותר כמו הרמב"ם.

בלבול בשמות ה' ומידותיו

כה. בזוהר (בראשית נ"ח ע"ב) מובא לשון הפסוק "לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ", והוא נדרש על מידת הדין המצוינת בשם "אלקים". אולם, בפסוק עצמו (תהילים מ"ו, ט') נמצא דווקא שם הוויה (י-ה-ו-ה), שהוא שם של רחמים, ולא "אלקים". זוהי טעות בזיהוי שם ה', אשר עליו נבנית הדרשה.

כו. טעות בהקשר פסוק: מפרים לאדם

הזוהר כותב: "אילון קשרין עילאין ברזא דכל אדם דעליה כתיב "כל אחוריהם ביתה" (חלק ב', רמ"ד). אולם, הכתוב המקורי (מלכים א', ו', כ"ט) מתייחס ל"כרובים" ו"תמורים" בבית המקדש, ומתאר את "הפרים" שחקוקים שם, ורק עליהם נאמר "כל אחוריהם ביתה", ולא על אדם. זהו עיוות של פסוק והקשרו.

כז. שיבוש פסוק: "אזניך פקוחות"

בזוהר (חלק ג', ק"כ, אדרא) נאמר: "ושערא סליק אבתרוי דאודנין דלא לחפיא עלוי דכתיב "להיות אזניך פקוחות' ". נראה כי עיוות את הפסוק המקורי: "עתה אלהי יהיו נא עיניך פתוחות ואזניך קשובות לתפילת המקום הזה" (דברי הימים ב', ו', מ'). יש הנוהגים להסיר שערות מהאוזניים בשעת התפילה, כמנהג המבוסס על הבנה זו בזוהר, אף על פי שהפסוק המקורי שונה.

כח. טעות בפסוק משלי: "בחסד" במקום "בצדק"

בזוהר שמיני (מ' ע"ב) מובא: "כתיב (משלי כ"ה) "הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי הגו רשע לפני מלך ויכון בחסד כסאו". בחסד ולא בדינא". אולם, בפסוק המקורי בספר משלי (כ"ה, ה') כתוב: "הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק כסאו", ולא "בחסד".

כט.  חירם מלך צור

הזוהר מביא שחירם מלך צור עשה עצמו אלוה, כפי שכתוב ביחזקאל כ"ח, ב', ושלמה המלך החזיר את חירם בתשובה (חלק ג', ס"א ע"א). בכך, הזוהר מערבב את חירם מלך צור שהיה בתקופת יחזקאל (סוף תקופת בית המקדש הראשון) עם חירם שהיה בימי שלמה, כארבע מאות שנה לפני כן.

"נשיאי ישראל" במקום "בתולת ישראל"

ל. הזוהר כותב: "דכתיב "ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל", ודורש זאת על כנסת ישראל (ויקרא ו' ע"א). אולם, זהו שיבוש של הפסוק בספר יחזקאל י"ט, א', שכן לשון הפסוק היא: "ואתה שא קינה אל נשיאי ישראל". שוב, שינוי מהותי בלשון הפסוק המשנה את משמעותו.

בלבול בין אירועים שהתרחשו בימי אלישע

לא. במאמר הבא המופיע בספר הזוהר התבלבל בין שני אירועים שהתרחשו בימי אלישע. וכך הוא כותב: "מי צרר מים זה אלישע שריפא המים ביריחו. בשמלה בכח שמלתו של אליהו.." (זוהר חדש מגילת רות דף מב ב). על-פי התנ"ך אלישע ריפא את מי יריחו במלח ולא בשמלה שנאמר: "ויאמר֜ו אנשי העיר֙ אל־אלישע הנה־נא מושב העיר֙ ט֔וב כאשר אדני ראה והמים רעים והארץ משכלת: ויאמר קחו־לי֙ צלחית חדשה ושימו שם מלח ויקח֖ו אליו: ויצא֙ אל־מוצא המים וישלך־שם מלח ויאמר כה־אמר ה' רפאתי֙ למים האלה לא־יהיה משם ע֖וד מות ומשכלת: וירפ֣ו המים עד היום הזה כדבר אלישע אשר דבר" (מלכים ב פרק ב). הזוהר התבלבל עם אירוע אחר שבו הכה אלישע את הירדן בעזרת אדרת אליהו והמים נחצו הנה והנה.

פסוקים שלא כתובים כלל בתנ"ך

לב.  בספר הזוהר מובא המאמר הבא (פרשת פנחס רמט א): "באותו זמן, כה אמר ה' לרועים הפושעים בי. ואומר, (יחזקאל יג, ט) ואל אדמת ישראל לא יבאו. ואלו הם רועי הצאן, פרנסי הדור" הפסוק "כה אמר ה' לרועים הפושעים בי" אינו מופיע בתנ"ך.

לג. בספר הזוהר נכתב המאמר הבא: "אתמר כה אמר י"י למזבחים ולמקטרים לככבים ולמזלות ולשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר לא צויתי.." (תיקוני הזוהר תיקון סו, דף צז א). ובהמשך הוא מצטט שוב פסוק זה: "ובגין דא אתמר עלייהו כה אמר י"י למקטרים ולמזבחים לככבים ולמזלות ולשמש או לירח או לכל צבא השמים אשר לא צויתי..". "אמר לו: מה זה למזבחים? אמר לו: לכל דמות היו עושים, שנוטלים בהמות או עופות כפי אותו המזל והיו זובחים עליהם, וזהו למזבחים, והיו מורידים אותם ומדברים מהם, והיו עושים רצונם, והיו משתחוים להם ומאמינים בהם". הפסוק " כה אמר י"י למזבחים ולמקטרים וגו'"

אינו מופיע בתנ"ך.

ועדיין, לפני שמישהו יילך לשם - כל הטעויות הללו (ככל שאכן ישנן) לא נגעו ולא פגעו במעמדו, במקומו ובקדושתו של ספר הזוהר. דיון אחר.

אגב, סעיף כ''ה ברשימה הנ''ל קצת מצחיק אותי, וזה בניין אב לחלק נכבד מהרשימה הזו ואכמ''ל 

ויתחלפו גרסאות וטעויות.. בגמ' ובמשנה יש, וזה עוד פחות נלמד ולכן פחות תוקן

רק שאת הזלזול שבמקור המסואב הזה לא לעניין להביא לפה

אמנם יש לי אח התרחד לפני שנים, אבל אני לא מבין בדינמיקות שאתה מתאר. על פניו הייתי אומר לך לא ללכת על זה כי החששות גדולים מהיתרונות שאתה מתאר (בספקנות רבה, יש לומר) - במיוחד שאתה מתאר את עצמך כאדם שאינו קוטל קנים באגם. האם עיקר התועלת מצידך תהיה במעמד שלך וביכולת שלך ללמד תורה? עד כמה אתה "תסבך" את עצמך אם תרצה להפסיק את הלימוד? לי זה נשמע שהדינמיקות הפנימיו. של המגזר הן יותר הנושא בשאלה שלך, אבל זה דבר שהציבור שלנו באופן כללי, ואני באופן אישי (כביכול כי אחי הוא חרדי) פחות נוכל להביע עליו דעה. זו רזולוציה אחרת.

דבר ראשון, אני לא אדם מוכר בשום מקום, ברוך ה'

הרעיון של חברותא הוצע כשהייתי בחור צעיר ולא באמת היה לי זמן, וגם זה היה משהו חריג. לקבוע איתו במצבי היום חברותא זה בדרך כלל פריבילגיה של יחידי סגולה אבל לא משהו לא קיים

(כמובן זה לגמרי שלך, אם לא שייך אז לא)

אני לא רואה אפשרות שזה יהיה משהו נדיר או חד פעמי או נתון לשינוי.

זה לא סותר שהקשר בינינו קיים אבל מרוחק, עם מדי פעם קצת דיבורים והתכתבויות. זה המצב בכל מקרה ולא על זה שאלתי.

הוא יהודי מבוגר תלמיד חכם גדול,

עם נסיון חיים וחכמה שרוצה ללמוד איתך תורה.

אז אולי הוא משתמש בך לקבל עוד פרסום לעצמו? למה הוא צריך אותך? ונניח וכן, זה לא מה שאתה מנסה לעשות? לקבל דרכו פרסום וכבוד, לפרסם את לימוד התורה שלך? אולי את האדמוריות שלך?

אה, סליחה, אצלך זה לשם שמים ואצלו חלילה זה בשביל להאדיר את אדמוריותו?

נשמע נוטף תחושת עליונות והתנשאות קרה.

שהוא ילמד אותך? מה פתאום.

ב"ה אתה הרי רחוק מהתפיסות החרדיות ואתה לומד אחרת ואתה כבר לא צריך את זה.

מה קרה לכבוד לבני אדם ולתורה? 

הוא לא השתמש בשמות, הוא עצמו לא מזדהה בשם, ופורום ערוץ 7 הוא מקום עם תפוצה מעניינת אבל בעיקר שולית.

אז מאיפה מגיעות נסיונות ההאשמה שלך וההתנפלות עליו? הוא כותב במפורש שהצד הראשון בשאלה זה החוכמה שהוא יקבל מאותו רב, אז מאיפה ההאשמה המרושעת שלך שהוא כביכול אומר ש"שהוא ילמד אותך? מה פתאום"?

לא אהבת את השאלה, את. יכול להגיד. אבל לטפול על מישהו באשמות כל כך חסרות בסיס ונטולות רציונל, כאשר הטקסט של הפותח פרוש לפנינו, זה חוצפה ממדרגה ראשונה. תתבייש.

רק להוסיף על הסנגורעה שלך, שגם כשכתבתי ש*אולי* זה לא יחכים אותי, הסברתי באופן מפורש שזה בגלל שאותו רב לא מכיר את אישיותי באמת ושתחומי העניין שלנו שונים. ממש לא חלילה לזלזל באותו רב גדול.

יש עוד דברים שניתן להאיר את תשומת ליבה של המשיגה היקרה, אבל באמת הדברים שנאמרו מדגישים את הכלל, שהקריאה הייתה קצת שיפוטית ולא נכונה אפילו ברמת הבנת הנקרא.

הנקודה פה היא תחומי העניין

אם אין לך השפעה ציבורית, נשמע לי מוזר מאוד שהוא ישקיע כ"כ לצרף עוד מישהו בקהילה.

נשמע לי יותר שהוא הכיר אותך כמישהו שאהב ללמוד תורה וכו', ודווקא בגלל שהוא מבין (לפחות במידה מסויימת) שאתה נמצא במקום שונה ממה שהיית אז, הוא רוצה לעזור לך להמשיך להיות קשור ללימוד.

אפשר לנסות לקבוע חברותא לעיתים רחוקות, לבוא בראש פתוח להפגש עם משהו קצת שונה בתחומי עניין ובסגנון, לא להרגיש מחוייב לקבל את כל מה שהוא אומר, או מאויים על ידי מה שהוא אומר.  את מה שתרצה לקבל ממנו תקבל, את מה שלא לא. אין מן הסתם טעם להתווכח איתו על דברים שאתה לא מסכים איתו, או להציג בהרחבה את דעותיך בנושאים נפיצים.

הוא לא מאוד משקיע בזה... פשוט יש לו השפעה עליי מהרבה כיוונים אז הוא דיבר עם כמה אנשים שידברו איתי, כל זה ביחד לקח לו 5 דקות

בהנחה שהמטרה היא להרחיב את שורות החסידות, אז ההנחה היא שהוא קורא ככה להרבה אנשים וחלקם נהנים מזה ואכן נכנסים לסוג של קהל מעריצים שלו (בתור רב חשוב, יש לו כבר מזמן ובלי קשר לכלום, מספר אנשים כאלה. לגבי העבר הרחוק, אני משער שמדובר באמת בתלמידי חכמים שלמדו אצלו והתפתחו). וככה מגיע עוד אחד ועוד אחד, וכ"יד לוחצת יד", אותם פרוקסי מתכבדים בו ובדיעבד הם מכבדים אותו - וככה זה מגדיל את ה"חסידות" שלו.

כאמור אני לא בטוח שזו המטרה שלו, אולי הוא באמת חושב שניתן ללמד ולהחכים אותי וכו', אבל עדיין אני מסופק לגבי מחיר/סיכון מול תועלת של זה.

הבן אדם הציע לך חברותא וכמעט כתבת על זה ספר

שאלתי כי זה משמעותי עבורי, ודווקא כחרדי אתה יכול להבין שאם מחר אתה מקבל פנייה מהרב עמר ללמוד איתו חברותא, סביר שתשקול את זה בכובד ראש. זה לא סתם חברותא. הרב עמר הגדול מפנה אליך שעה-שעתיים בשבוע, וכנראה גם אתה תוכל להתהדר ולהתפתח כחברותא של הרב עמר (כמובן שאני כותב כאן שם לדוגמה; אין שום קשר לסיפןר שלי).

אז שאלתי, היו כמה הצעות כאן והגבתי להן.

לדעתך אני לא בסדר שאני מסביר את עצמי? אשמח באמת להבין...

עד כדי כך שברור לי שאתה לא מתכוון ללמוד איתו וכל הדיון מיותר.

לכמה חברותות כאלה, עם אנשים שלא קשורים אליו בלאו הכי, יש לו זמן?

כתבת שיש לו קהילה גדולה, לא נשמע לי סביר שהוא משקיע בצורה כזו בשביל הסיכוי שעוד כמה אנשים בודדים יצטרפו לקהילה.

ותודה עליה!

כמובן שאם מכירים את הסיפור עצמו, יותר מבינים את התמונה המלאה. ובכל מקרה, אחת הטענות ששמעתי, שפשוט אותו רב הזקין והאציל את רוב תפקידיו לאנשים אחרים (מדובר בניהול של כמה ארגונים דתיים גדולים, שחלקם חובקי עולם), ולכן הוא אכן נהיה מאוד פנוי...

לצערי אני בעצמי לא למדתי ולא הוסמכתי להורות, בדגש על הלכות שדורשות שימוש.

יתכן שאם אכנס לנישה הזו אולי אמצא את עצמי גם לומד ומשמש את אותו רב (יש לו שיעורים מסודרים ובטח גם שימוש, לרוב מאן דבעי), אבל לא על זה מדובר כעת.

אם תיאורטית עולים למעלה בטיסה אז רואים את הקימור של כדור הארץ. כמובן זה משל כאן שהחזיק את כל כדור הארץ כביכול בידו (ולכן פסלו מלכים מחזיקים בידם כדור רמז לשלטונם בעולם)

מי שנוסע לצפון הרחוק רואה שהימים קצרים משמעותית והשמש נמוכה בחורף ומבין שכדור הארץ עגול. אבל דווקא אלכסנדר כבש לכיוון מזרח לא לצפון דרום אז זה לא שייך.

זה יותר הגיוני כשאמריקה לא קיימת

איך זה קשור לכדור? זה לא הכוונה שהיבשת בצורת מטבע, אלא שהעולם הוא כדורי כלומר כדור הארץ, עם הים שבתוכו

הנה בתלת מימד, באדיבות gemini

(רק שלא אמור להיות הפרש גובה כזה בין האוקיינוס לאדמה. בחתך זה יותר טוב במובן הזה)

מזל שיש גיפיטי תלת מימד😅 חבל שלרשי בציוריו לא היה

את הגמרא שכותבת קערה שם, עד להסבר שלך

תוס' ע"ז מא

להבנתי שהעולם ככדור והים מקיף את כל היבשות, כמו קערה שעוטפת את מה שבתוכה

הסיפור מלמד על הנהגת ה' בעולם; על שכר ועונש ומשפט; על האם ראוי למחות עיר רשע שיש בה צדיקים; על כוחה של תפילה; על שמירת ה' על צדיקים ועל קרוביהם; על המקור של עמון ומואב; ועוד ועוד

מהרב נבנצל שמעתי פעם רעיון מעניין, שגם הוא נובע מהסיפור: ה' מבטיח לאברהם ארץ עשרה גויים. ובאמת הארץ של שבעה מהם ניתנה בסוף לישראל, ושל השלושה הנותרים לאחרים ממשפחת אברהם - עמון מואב ואדום (לפי רשי)

וודאי שהתורה וכל ספרי התולדות - בית המדרש

כדי שאנשים ששותפים להנחת היסוד של השואל (שכן) יוכלו להגיב על השאלה המקורית

שהתורה כתבה בפירוט את מלחמת ארבעת המלכים עם החמישה, בגלל שאברהם אבינו ניצח את אלו שכנראה היו בעלי הברית של חמשת המלכים- הרפאים, הזוזים וכו', ובזכות זה זרעו וקרוביו קיבלי את נחלתם (מעשה אבות סימן לבנים) בעבר הירדן המזרחי- שניים וחצי השבטים, עמון, מואב ואדום.

ואכן רק בפרק שאח"כ מוזכרים ארץ עשר גויים וגבול א"י מנהר מצרים ועד הפרת (והשווה לפרק יג, יד- יז). . כלומר- בזכות מלחמתו של אברהם הורחבו גבולות הארץ.

רק התכוונתי להרחיב לגבי מה שהוא כתב בסוף.

וזה שאברהם הביס זה לא מספיק כדי להסביר את כל האריכות של הסיפור.

ע"פ הפסוקים ורש"י, שמי שישב בסדום אלו הכנענים שכבשוה מידי בעליה- בני שם, וכדרלעומר מלך עילם היה מזרעו של שם ומלך על בני שם ורצה להשיב את נחלתם, ואברהם נלחם נגדו כי אחרי שה' נתן לו את א"י הוא היורש של בני שם והארץ שייכת לו ולא לכדרלעומר.

לפי"ז ההשגחה סיבבה שאברהם יהיה בצד של סדום כי המאבק האמיתי הוא עם כדרלעומר.

אומר שמלחמת אברהם עם המלכים זה מעשה אבות למלחמת ישראל והמשיח ב4 המלכויות לעתיד (שמעניין שאינם מבני חם).

ייתכן לומר ש4 המלכים נלחמו בסדום כי זיהו את הניצוץ הארץ-ישראלי של הכנעניות שיועלה על ידי ישראל בישיבתם בארץ. ואברהם תופס צד עם ארץ ישראל. ייתכן גם שניצוץ זה מיוצג על ידי דוד שנמצא בלוט שנמצא בסדום שנמצא בכנען. כלומר מי שנלחם בכנען נלחם בדוד המסתתר שם פוטנציאלית. 

מה הניצוץ הזה?

שיונקת באופן נסתר ומעוות מהקודש, שטבעי לארץ ישראל בה הגשמיות קדושה והכנענים היטו עוצמה זו לטומאה "הארץ אשר אתם באים שמה ארץ נידה היא" ומבוטא הן בענקים שסיפרו על עצמם שהם בני מלאכים שהתחתנו עם בנות אדם (קודש נפול בגשמיות) ומכאן עוצמת טומאתם, והן ברחב שמייצגת את הזנות אבל היא היפה בעולם ויהושע נשאה והעלה את ניצוצה.

הכנעניות שונה מהמצריות שבעוד המצריות אמנם סוגדת לעיוות הקודש שבטבע (אלילות) אבל כשמה כן היא מצרים מלשון מיצר, הם כבולים בטבע ולא פתוחים לקודש הנבדל והאינסופי, כי הם לא נושאים עיניהם לשמים לגשם כי הנילוס תמיד משקה את אדמתם ללא חשש מבצורת. לכן אליל מצרים זה שמש וכבשה, בעוד שאליל כנען זה אל הגשם בעל. המצרים הכבילו הכל לטבע שאפילו המתים כפופים באופן מלא למצב הגופות והמומיות ואין מנוס מכבילה לטבע גם אחרי המוות. לכן מכות מצרים באו לשבור את הסגירות של הטבע להראות שיש קודש נבדל ואינסופי. ולכן מצרים טמאה מכל הארצות ואסור לשבת בה.

בעוד הכנענים אמנם מתועבים מהמצרים אבל פתוחים לאינסוף, ולכן אליעזר שהיה כפוף לאברהם יצא מארור לברוך, והתיקון של כנען זה עבד עבדים יהיה לשם, וכשארץ ישראל נכבשת ביד ישראל עוצמות הקודש מתועלות לטהרה במקום לטומאה והאלילות.

בסדומיות - סדום העמידה את תרבותה על דין ולא חסד "שלי שלי ושלך שלך". והיה חוק לא להכניס אורחים ולא לתת צדקה. בקדושה זה מלכות בית דוד שהמלך בישראל במשפט יעמיד ארץ ולא רק בחסד, ועושה חוק שחייבים לתת צדקה לפי ההלכה שכופין על הצדקה,  ולפי התיאור במדרש שדוד חייב את ישראל לפרנס אחד את השני כשאמרו לו שיש עניים. וכן יהושע בן גמלא עשה חינוך חינם מגביית מיסים ציבוריים, וכן מיסי צדקה בקהילות ישראל. כלומר צדקה לפי דין ולא רק לפי חסד

כאילו התכוונתי שהמלחמה שה' גלגל מייצגת מלחמת 4 המלכים נגד פוטנציאל ישראלי. האם 4 המלכים הרגישו זאת באינטואיציה? צריך לחשוב על זה.

הדבר היחיד שעולה לי כרגע לראש שתרבות בבל היא תרבות נהר כמו מצרים ומתנגדת לתרבות גשם שפתוחה לאינסוף כמו כנען, אבל זה לא מסתדר ביחס בין שם לבין חם-כנען. ויש גם הבדל בין תרבות נהר של מצרים חמית לתרבות נהר של בבל שמית, אף על פי ששניהם לא זקוקים לגשם ולא נושאים עיניהם לשמים.

מצד שני זו מלחמה אחרי העלאת מס, כלומר 4 המלכים רצו לשעבד את כנען כלומר שהכוח הכנעני יופנה לאינטרסים שלהם, אז צריך לעיין

אז הם שעבדו אותם. ובפרט אחרי שבחוצפתו של כנען הוא בא וכבש חלק מנחלת שם.

בכל מקרה הם לא צריכים את הכח הכנעני כי הוא לא השורש, אלא את הכח של א"י (שהרי הכנענים עצמם קיבלו את מה שכתבת זה בגלל ישיבתם בארץ).

בנוסף לכך, לגבי מה שכתבת קודם על המלאכים ובנות האדם- בפשטות זה היה בבבל, לא בא"י. 

שיקרו וטענו על עצמם שהם בני אלוהים , כדי להפחיד את אויביהם. כלומר היתה תרבות כזאת בכנען של קודש ממקור אלוקי שעוות לגבורה של טומאה, בין אם זה נכון או לא. גם המרגלים משקרים לישראל ואומרים ושם ראינו בני ענק מן הנפילים

שורש בית דוד - בנבואה בירמיהו על מואב, פתאום ירמיהו באמצע הנבואה עובר לעסוק בכינון כסא בית דוד. מה שלא הוזכר אצל נבואות גויים אחרים.

כלומר אסוציאטיבית אצל עם ישראל בתקופת הנבואה אזכור מואב התקשר כשורש בית דוד, ולפני דוד כבשורה כלשהי למלוכה בישראל וכעם שמהווה צל נלווה לעם ישראל ותולדותיו, שהרי הוא קרוב שלו ושכנו ודובר בשפתו ובעל תרבות דומה.

זה כמו שכיום כל אזכור של פולין יוליד אסוציאטיבית מחשבה על יהדות פולין, כך בתקופת הנבואה כל אזכור של מואב הוליד אסוציאטיבית מחשבה על מלוכה בישראל 

וחושב שהמחשבה שכן נובעת מהשקפת עולם בעייתית ושגויה בנוגע ליחס בין ישראל לשאר העמים. בעיניי בהודעה ניסית לתרץ כל מיני ראיות נגדה, ומשום מה התירוצים מוצגים כראיות לתפיסה

אני אתייחס בקצרה לנקודות שנראות לי חשובות, במובן הזה שהתגובה שלי תלמד משהו: התורה נותנת לאדום עמון ומואב מעמד מיוחד, אוסרת על ישראל להלחם בהם כי ה' נתן להם את הארצות שלהם (בהשוואה מפורשת לנתינת ארץ כנען לישראל), וגם מצפה ליחס של קרבה ביניהם לבין עם ישראל בגלל קרבת המשפחה ("לא תתעב אדומי כי אחיך הוא", "אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים").
 

בתנך ה' מוצג כאלוקי העולם כולו, שהעלה גם את ישראל ממצרים וגם את פלישתים מכפתור וגם את ארם מקיר. נכון שלישראל יש ייעוד ייחודי משלו, אבל הוא חלק ממשפחת העמים, 'בני *בכורי* ישראל'. ולעתיד יאמרו 'ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל'.

התנך נכתב בעיקר מנקודת הפריזמה של עם ישראל, כי זה הספר שלו. יונה ונחום היו נביאים ישראלים, וזו נקודת זיקה מספיק טובה כדי להכניס את הספרים שלהם לתנך, למרות שהם עוסקים בנינווה. באמת אולי אומות אחרות יכלו ללמוד על אותם מסרים של חלק מסיפורי התנך מסיפורים שקרו אצלם. 

התורה לא מפרטת את תולדות המצריים והכנעניים.

גם היחס המיוחד לעמון מואב ואדום (ומה עם ישמעאל?) נראה כקשור לאומות שהופרשו מעם ישראל בתהליך התגבשותו, ומהוות גם לדורות מעיין "מראה" שעם ישראל רואה את עצמו דרך הבנת מי הוא לא , וכן עם צדדים דומים בינינו לביניהם (כדוגמת שלא נבין את מדינת ישראל ללא הבנה מהי התנועה הערבית-פלסטינית ואיך המדינה התגבשה כתגובת נגד אליהם).

היא הנותנת. אם ה' העלה את פלשתים מכפתור, למה שהתורה לא תספר באריכות על צדקת ה והשגחתו ואיך הציל את הפלשתים מייד היוונים הדוריים? וכו וכו'.

ברור שה' הוא אלוקי העולם כולו. ועדיין התורה נתנה לעם ישראל, ומספרת רק עם עם ישראל וכל הנלווה אליו ישירות. יש מספיק חכמות, מיתוסים ואתוסים בגויים , ואף אחד לא ניתן לעם ישראל. התורה לא אמורה להיות אינציקלופדיה שכוללת את *כל* השגחת ה' בכל תולדות האנושות.

אפשר גם לטעון שהבנת אדום מואב עמון וישמעאל זה לא הבנת מי אנו לא, אלא אולי הם מייצגים צדדים דומים לנו שמזכירים אותנו. אבל יותר נראה שהם אנטי תזה,כי כל סיפוריהם הם הפרשת העמים מישראל, ומאבק עשיו עם יעקב. לא כמאבק טוב ורע, אלא כפיצול תפקידים של העמים.
 

לא דיברתי על הנביאים שזה תוספת, אלא על תורת משה שהיא ספר הבסיס. בלתי אפשרי לראות את התורה כאוסף סיפורי חסידים ללא מגמה ברורה והיא תולדות הבסיס,של עם ישראל מאברהם עד הכניסה לארץ. בעוד שספרי הנביאים השונים הם תוספת ("לולא חטאו ישראל היה ניתן להם תורת משה ויהושע") ולא ספר אחד "התנ"ך" אלא 19 סםרים שכל אחד עוסק בנושא אחר. וטבעי שמקצתם יעסקו במסרים אוניברסלים (מה גם שייתכן עקב זה שספר יונה הוא משל כמו איוב. הסיפור נוגע למסר על יזרה בתשובה, ולא על תולדות נינוה,  בניגוד לסיםור רצח גדליהו בירמיהו , סנחריב בישעיהו, ובניגוד לסדום שמשובץ באמצע סיפורי האבות).

הטענה היחידה שאני רואה שניתן להסביר שסדום זה סיפור אוניברסלי זה רק לפי הסברה רמבמיסטית-טכנית (שאני לא מזדהה עם שיטה כזאת). אחרת, אין כאן שום קוהרנטיות

אז אני עוצר כאן

או שהתורה תספר על כל העמים בפירוט, או שתספר רק עם עם ישראל והנלווים אליו.

לא הבנתי איזו קוהרנטיות יש בהסבר שהתורה עוסקת כמעט תמיד בעם ישראל , אבל כשיש סיפור מיוחד היא מכניסה גם תוכן אוניברסלי, זה כמו שבספר על תולדות ביבי נכניס פרק אחד על נפוליאון, כי זה ממש מעניין

הלפני קודמת וגם את הפסקה הראשונה בתגובה הראשונה שלי

שה"תנך" הןא לא ספר אחד אלא אוסף ספרים שונים אחד מהשני.  וכן ספרי נביאי הכתב הם אסופת נבואות שלא תמיד קשורה אחד לשני.

לכן מכיוון שאנחנו לדורות צריכים לדעת איך ה משגיח גם על העמים ומה הוא אומר להם, נכתבו קצת נבואות על הגוים בירמיהו יחזקאל ישעיהו ועמוס, ובשלימותם בנחום יונה ורוב חבקוק.  (ובכל זאת רוב הנבואות עוסקות במה שהגויים עשו לישראל, או בעמוס כהקדמה להשוואה לחטאי ישראל. וכן נחום לזכרוני עוסק בחטאי נינווה לעם ישראל).

בשונה מאוסף נבואות נביאי הכתב, תורת משה לא מוצגת כאוסף סיפרי מסר, אלא כקו כרונולוגי מובהק, של תוחדות ישראל מאברהם עד הכניסה לארץ. ולכן לא קוהרנטי להכניס סיפור אוניברסלי , בעוד שהתורה מקמצת לנו בסיפורי האבות והיתה יכולה לפרט הרבה יותר על חיי האבות.

(הערה חשובה - את העיקביות ניתן לראות: "אלה תולדות תרח" מספר לנו על אברהם, עד נישואי יצחק. ואז מייד "וימת אברהם". ואז מייד "אלה תולדות ישמעאל". ומייד "אלה תולדות יצחק בן אברהם" ומספר לנו על יעקב ואז מיד "וימת יצחק" ומייד "אלה תולדןת עשיו"  ומייד "אלה תולדות יעקב - יוסף בן 17" מספר לנו על בני יעקב.

מבחינה נרטיבית הוא סיפור מלוכד - הוא מספר על אישים ואירועים שיש קשר ביניהם (אדם, קין והבל, למך, חנוך, נוח, דור הפלגה, אברהם ומשפחתו)

5 אחוז בערך מספר על אדם נח ודומיהם.

(ובחינת המסורת רק 2 פרשות). וזה גם מובא כרקע לעם ישראל, כי אי אפשר להתחיל מאברהם ללא הבנת ההקשר האנושי הקודם.

95 אחוז על 3 האבות והנספחים להם.

כך שסדר האישים שהבאת לא התאים לפרופורציה.

(ואם זה 5 חומשים, אז אחוז אחד לעומת 99 על עם ישראל).

גם חזל לזכרוני אמרו שבראשית זה ספר הישר על שם האבות שהם ישרים. כלומר בראשית הוא סיפורי האבות, עם הקדמה אוניברסלית קצרה.

גם הסיפורים על נוח עבר ותרח הם סיפור איך נולדה שושלת אברהם , הרי התורה בעיקביות נצמדת ל20 איש משושלת זו עד אברהם.  למך הוא סיפור רקע להיווצרות הציווילזציה והמבול גם סיפור רקע לאנושות. בעוד שהצלת לוט לא משמעותית אם נבין אותה אך ורק כמסר אוניברסלי, שהרי אפשר להכניס את איוב גם

"לתרץ כל מיני ראיות נגד, ומשום מה התירוצים מוצגים כראיות לתפיסה"

אחד עשרה הפרקים הראשונים של ספר בראשית מספרים על מגוון אישים ואירועים. מבחינה נרטיבית הם קשורים אחד לשני בעיקר על ידי שושלות (אבל לא רק). גם בהמשך הפרקים, בעוד העלילה המרכזית עוקבת אחרי אברהם יצחק ויעקב, נקודת המבט עוברת מדי פעם ל'גיבורים' אחרים - הסיפורים על הגר (שמלמדים בעיקר על כך שה' רואה בעוני עלובים ומבקש את נרדף). הסיפור על עבד אברהם (שמספר על תפילה והשגחה וחסד ועוד. והרי היה אפשר לוותר עליו ולכתוב "ויקח אברהם לבנו את רבקה בת בתואל"). סיפור לוט והמלאכים. תולדות ישמעאל, כיבושי עשו, המלכים שהוא העמיד. 14 הפרקים האחרונים מספרים על מכירת יוסף - וגם שם יש פעמיים פרקים שסוטים מהעלילה המרכזית: סיפור יהודה ותמר (שמלמד על לקיחת אחריות), וסיפור קניית אדמת מצרים על ידי פרעה

מוצגת כהפרשה מעם ישראל "גרש האמה הזאת כי לא יירש עם יצחק" "כל אשר תאמר אליך שרה שמע כי ביצחק יקרא לך זרע"

ישמעאל כעם התגבש משמיעת ה' את האומללים, כלומר הנטיה הדתית אצל האדם ולא סתם ישמעאל יפיץ אמונה דתית באל אחד.  בעוד שישראל לעומתו (ישר אל ישלוט האל לעומת ישמע האל) מייצג את הקדושה בלאומיות ולא רק בדתיות, כגילוי אלוקי מלמעלה למטה שבו כל צדדי החיים מתקדשים, ולא כעבודת האל אצל האומות שם זה מלמטה למעלה, כניסיון דרישה רוחנית של האדם את האל וקריאה אליו, ובמילא האל מוצג כפסיבי שומע, ולא כאקטיבי שולט.

זו דוגמה על קצ המזלג איך מה שאמרת שה' שומע את האומללים נכתב רק כי זה מהווה את תולדות ישמעאל כעם, וממילא להבין מה עם ישראל הוא לא, לעומתו. ( ובמילא הבנה מה הנטיה הטובה של ישמעאל כתוצר לוואי). כנ"ל למשל משפט חנה האומללה בא כרקע לכינון מלכות ישראל שם המלך מציל עשוק מיד עושקו.

למשל לא נבין מי זה יעקב והתגבשותו לעם כמשימתו להיות עם ידי עשיו, אם לא נבין קודם מי זה עשיו הצייד בכלל.

אחרת היה אפשר להביא סיפור על שפחה סינית אומללה שה' שמע תפילתה. בעוד שמדובר פה כנרטיב התגבשות ישראל ומיצוס מכונן ליחסי ישראל-ישמעאל (וגם את בן האמה לגוי אשימנו). אפשר לראות זאת במובהק בסיפורי יעקב ועשיו איך הם מעשה אבות בימן לבנים ליחסי אדום ישראל.

הסיפור לא מספר על הצלת אליעזר משודדים, אלא על איך נעשה השידוך של יצחק ורבקה דרך אליעזר, ועל מעשי החסד,של רבקה.

יהודה ותמר ודאי חשוב כי הוא הבנת הבסיס של שבט יהודה ופרץ. כשם שיוסף מהווה הבנת הבסיס של שבט יוסף. 2 המוקדים בישראל. אדמת פרעה קשורה להבנת עניינו של יוסף דרך איך ניהל את מצרים, זה לא שונה ממלחמת 4 המלכים עם אברהם.

לא מבין איך לא רואים במובהק את קו תולדות ישראל שחורז את כל סיפורי התורה מלך לך והלאה

לגבי אליעזר ותמר ויוסף עם אדמתמצרים אני לא מבין איך אפשר לראות פה סיפור שלא קשור לעם ישראל (במיוחד שיהודה עושה זאת בערי נחלת יהודה -עדלם, תמנה, כזיב, עיניים, ו"במקרה" מספרים לנו בעיקר על יהודה ויוסף).

לגבי ישמעאל ועשיו - האם ניתן לראות את מאבק יעקב ועשיו כמנותק מהתגבשות ישראל?

האם הסדר העקבי של התורה: "תולדות": אברהם-ישמעאל-יצחק-עשיו-יעקב לא מראה פה על סדר של התגבשות ישראל דרך סילוק ישמעאל ועשיו?

זה פשט פשוט

האם אתה לא מסכים עם המבנה המוצג של "תולדות": אברהם-ישמעאל-יצחק-עשיו-יעקב(בסדר הספציפי הזה).

או שאתה מסכים עם המבנה אבל טוען שחלקי ישמעאל ועשיו בו לא קשורים ל3 האבות אלא הובאו כניספחים בעלי מסר אוניברסלי?

כל הספר מקושר זה לזה בעיקר בעזרת "תולדות" = (שושלות). תולדות אדם, תולדות נוח, תולדות אברהם וכו'. זה מעניק לכידות לסיפור.

מבחינת "סיפורים" - יש כמה עלילות מרכזיות (בריאת העולם וגן עדן, השחתת האנושות והמבול, נדודי אברהם יצחק ויעקב, מכירת יוסף), שבתוכם וביניהם משובצים סיפורים קטנים אחרים

אדירה להקדמה האוניברסלית. בעוד שברור הן כמותית והן איכותית שספר בראשית הוא בעיקר על האבות ויעקב ובניו.

ואם נכליל את כל ספר תורת משה, אז פרשת בראשית נוח בטלה ב60 לעומת תולדות ישראל מאברהם עד הר נבו. (ואפילו סיפורי פרה-האבות הם חיוניים להבנת איך התפתחה האנושות, בניגוד ללוט)

האם נדמה כאילו מבחינתך בראשית זה אוסף סיפורי חסידים שבמקרה חילקו אותם לפי תקופות? והרי אפילו מעשה הגר לא מספר על "ויהי אחר הדברים האלה ותתע הגר במדבר באר שבע" אלא כחלק מהותי מסיפור לידת יצחק ושילוח ישמעאל מהבית

אז אני שוב אעצור כאן

מה שכתבתי על ישמעאל זה לא ההבנה ההכרחית הפשוטה אלא פרשנות, פשוט דוגמא לאיך סיפור הגר מהווה מיתוס נרטיבי להבנת עם ישמעאל וממילא יחסי ישראל-ישמעאל. זה שזה מיתוס נרטיבי זה פשט. מה הנרטיב אומר זה כבר פרשנות

מגיל מסוים דוד כבר לא יצא למלחמה כי התעייף בקרב ואמרו לו עבדיו "לא תצא עוד למלחמה ולא תכבה נר ישראל". ככתוב בסוף שמואל לגבי אחי גוליית.

ב7 חדשים שיואב הכרית כל זכר מאדום כתוב שיואב עשה זאת. גם במלחמה שעמון שוכרים את הדדעזר מלך ארם צובא אז יואב ואבישי מפקדים על המלחמה לא דוד.

דוד היה מלך והצטרך לשבת בעיר בירה לקבל החלטות ולשפוט את העם ולנהל את כל המערכות, הגיוני שלא בכל מלחמה הוא היה יוצא.

"ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא"

בפרק כא מבואר שהיו שתי תקופות: "וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו את פלשתים ויעף דוד... אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל"

אז בזכות מי דוד נלחם לפני כן? בזכות התורה שהוא למד תוך כדי והמצוות שהוא עשה, או בזכות האחרים שכבר לא יכלו להלחם ועשו צדקה ומשפט ולמדו תורה

בהשלכה על סוגיית הגיוס: אם כל הצעירים ילכו לצבא, מי ילמד תורה? המבוגרים

הוא לא נלחם כל שניה. וחוץ מזה שאז תורה גם נלמדה בדרך ולא בבניין בית מדרש, כדוגמת אלישע שהלך אחרי אליהו וישרתהו. אמנם היה בניין בית מדרש לנביאים אצל אלישע בגלגל, אבל זה היה יותר משיקולים טכניים.

דוד לא היה יכול לקבל רוח הקודש בתור צעיר (והרי חלק ממזמורי תהילים ברוח הקודש היו כשברח משאול) ללא היותו תלמיד חכם עצום. והרי כתוב שנחה עליו רוח ה' ישר כשנמשח.

מה גם שבימינו צעירים צריכים ללמוד צורה כדי לפתח את עולמם הרוחני. והמבוגרים הרבה פעמים טרודים בפרנסת המשפחה. אבל זה כלל לא סותר חובת גיוס כמובן.

ואגב גם כשדוד לא יצא למלחמה , הוא השתתף במלחמת מצווה, רק פיקד עליה מהמפקדה ולא מהשטח. כדוגמת הרמטכ"ל בבור או חייל ב8200. והרי חלק היושב על הכלים וחלק היוצאים למלחמה יחלקו בשווה

"אז בזכות מי דוד נלחם לפני כן? בזכות התורה שהוא למד תוך כדי והמצוות שהוא עשה, או בזכות האחרים שכבר לא יכלו להלחם ועשו צדקה ומשפט ולמדו תורה"

בנוגע לפיתוח עולם רוחני של צעירים ופרנסה של מבוגרים - זה טענות שקשורות לסוגיית הגיוס אבל לא למדרש הספציפי. אפשר לפתוח שרשור אחר על גיוס

כדי לא לבזבז תגובה אני אחדד את מה שכתבתי: המדרש בא ללמד שבזכות החסד והמשפט (ואולי גם התורה) הצבא מצליח. הוא בכלל לא מכוון לשאלת 'מי צריך להתגייס'. זה לא הנושא שלו. הוא מתייחס במקרה למציאות שבה מסיבות צבאיות דוד כבר לא היה בצבא

צדקו החברים מעלה כשדייקו על הפסוק שעליו מדבר המדרש ודפח''ח

עם זאת ראוי לציין נקודה חשובה על היחס בין מדרש לפשט: טעות לחשוב שהמדרש (בכל דרשה) בא לתאר לנו מציאות ו"מה בדיוק קרה". לפעמים זה בסדר, ולפעמים - במקרה הטוב זה לא עולה בקנה אחד עם הפשט ובמקרה הפחות טוב זה תיאור תמוה ומשונה. ואז הרבה פעמים נאלצים לקבל את מה שהמדרש אמר מתוך יראת שמיים. הבעיה מתחילה כשלא מבינים את תפקיד המדרש, את ההקשר הריאלי שבה הוא נאמר ואת תפקידו במערכת הפרד"ס.