כל אדם שחי בעולם הזה, מהווה גילוי של אלוקות, סוג של קידוש השם, וזאת בלי קשר לכמה מצוות הוא עושה, וכמובן שככל שהחיים שלו הן ע"פ התורה זה הרבה יותר, אבל גם בלי זה, עצם החיים הם הופעת אלוקות בעולם. וכשאדם מת, יש חיסרון בזה.

ולכן אומרים קדיש על אדם שנפטר- שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה

ומה שחברה שלך אמרה זה גם נכון, שהצער הוא על זה שיחסר לנו. זהו רגש טבעי שחייבים לתת לו מקום.

וזה גם מדגיש את כבוד הנפטר, שאנחנו מראים שהוא היה חשוב לנו

אבדתי מישהו קרוב ואני לא הרגשתי כ"כ עצב ולכן באה לי השאלה הזאת (אולי אני חסומה רגשית או משהו)

אגב גם יש את הקטע שאנשים כ"כ מסתמכים על הרגע וזה מפתיע כשמישהו מת פתאום, למה אחרי הכל אנחנו עדיין מופתעים כ"כ? 

ברמות שאי אפשר לתאר!!

ברמה העקרונית והשכלית זה אולי נכון.

אבל אנחנו לא בנויים רק מעקרונות ושכל...

יש לנו נפש.

והנפש שלנו קשורה ומושפעת אל אנשים אחרים.

אז כשיש ח"ו פיגוע או תאונת דרכים- יש צער על חיים שנקטעו- על אנשים שהיו יכולים לעשות עוד הרבה בחייהם.

אבל גם כשאדם מבוגר נפטר- הוא היה אבא של...וסבא של...והנפש קשורה אליו. ועכשיו הוא איננו. אמנם זה טבעי אבל הנפש שלנו מגיבה גם לדברים טבעיים...אנחנו לא רובוט. היה סבא. עכשיו אין. יאללה ביי.

לאבא יש משנעות מאוד גדולה עבור כל אחד.

לאמא יש משמעות גדולה.

כנ"ל לגבי כל השאר. וכשזה הולך מאיתנו אז זה מטלטל את הנפש שלנו.

לא סתם יש קטגוריה מיוחדת בתורה של "יתום ואלמנה". יתום ואלמנה זה יכול להיות לא פשוט בכלל. 

ילד שהתייתם- זה שריטה בנפש לכל החיים.

וגם אנשים מבוגרים שההורים שלהם נפטרים עוברים טלטלה.

את רוצה תושבה שכלית למה עצובים כשמישהו מת?

אין שום סיבה להיות עצובים.

הוא השלים את תפקידו בעולם, הנשמה שלו חזרה למקורה, אין לו יותר סבל.

אבל אנשים כן עצובים, נכון?

אז הסברתי לך למה. 

יש לנו נפש שפועלת בנו.  

ולמה אנחנו עצובים? 

כי אנחנו בני אדם.

אדם הולך אנחנו עצובים. 

נגיד חברה שלך עוברת אולפנה או שאת עוברת מוסד את לא עצובה על זה שעברת ועזבת את החברות? שהיא עזבה אותך?

כן? למה?

רק שאת יודעת שאותה תוכלי לפגוש מתישהו ואותו אדם לא..

שלב יותר מאוחר לפי הרמח"ל. 

אנחנו עצובים כי אנחנו אנוכיים.

ת'כלס אם נרד לעומק העניין נגלה שאנחנו לא עצובים כי באסה לו שהוא מת, אולי אכפת לנו גם מזה שהוא א יגיע לגיל חמש אבל בתוך תוכינו אכפת לנו מהחיסרון שלנו, אנחנו עצובים כי אנחנו רוצים לראות אותו, כי עכשיו הוא חסר לנו וגם אם עכשיו הכי טוב לו במקום שהוא הגיע אליו אחרי שמת אז עדיין אנחנו נהיה עצובים.

וזה לא רע בעיני, זה הטבע, אנחנו עצובים על דברים שאיבדנו ואם לא ניתן מקום לעצב הזה אז יהיה לנו יותר רע ואם לנו רע ובהנחה שיעודו של האדם היא לעשות טוב אז מכאן נובע שלא נשלים את יעודינו.

מ.ש.ל

אנוכיות זו מילה קשה יותר ואם ככה אז צריך להמציא מילה אחרת לזה שאתה חושב רק על עצמך.

כשמישהו מת אתה חושב על עצמך. בעיקר על עצמך.

כשמישהו מת רוב הכאב הוא על זה שעכשיו הוא חסר לנו, לעצמו הוא לא חסר, לו (אם אנחנו מאמינים בדבר אמיתי) טוב עכשיו אז אין לו סיבה להיות עצוב ולכן כביכול אנחנו אמורים לשמוח בשבילו, כמו שאמרת למה לבכות כי נכשלנו במבחן, בוא נשמח שהוא הצליח.

אבל זה לא הגיוני לשמוח כשמישהו שאתה אוהב מאוד מת.

כל הסיפור הזה נשמע לי הרבה יותר מסובך מלהגדיר אותו במילה או משפט.

צודק, אנוכיות זו לא המילה המדויקת.

לא רע ולא אמרתי שזה רע.

זה דבר נכון לכאוב על המת.

אם זה היה רע להיות עצוב שמישהו מת לא היינו יושבים שבעה.

אבל לכל עצב צריך לשים גבול, לכן בשלב מסויים נגמרת השבעה

שקיבלת כמה תשובות פה

אבל
כתבת בסוף שאלה קצת מוסתרת

למה לא לקרב את הסוף?

שאלה ששאלתי את עצמי בעבר - ויש לי תשובה

לא פשוטה, אבל מצריכה הרבה מחשבה

העולם הזה פרוזדור לעולם הבא

אז על מנת לצבור עוד זכויות לעולם הבא, צריך להיות יותר בעולם הזה

בנוסף - אסור לנו לגרום לעצמנו אפילו למות, אפילו לקרב את הקץ\

כמו שאסור לסגור עינים של אדם מת כי זה עוד שלב במיתה. ומי שעושה אתזה רוצח

אז גם (תיאורטית) כל אחד שעושה דברים בכוונה כדי למות הוא על גדר מתאבד (בעיקר בצורה מחשבתית, כי סוף כל סוף - זה לא בדיוק להרוג)

ו..תחשבי עלזה..

"וחי בהם"

זה שונה

נגיד סבא של חברה שלי נפטר בפתאומיות ואתמול(ארבעה חודשים אחרי)

היא סיפרה לנו שהיא חלמה עליו משהו ופתאום היא התחילה לבכות 

ואמרה שהיא מתגעגעת אליו וזה פשוט היה עצוב שכולנו התחלנו לבכות איתה.

אנחנו לא בוכים בדרך כלל על זה שהוא הלך אלא יותר על זה שאנחנו נשארנו פה בלעדיו(לדעתי)

כאשר מדובר באדם שמת בטרם זמנו.

תמיד זה עצוב אבל יש משהו בזה שנגיד הורים שוכלים ילד או אנשים מאבדים אנשים קרובים לא בשיבה טובה שזה מנוגד לטבע. וזה כאילו משהו נשבר בחיים. בטבע של העולם

במקום לבכות שהוא לא פה תגידו תודה שזכיתם והיתם איתו

למה מצטערים???

כי זהו, נפגוש את הבנאדם הזה שנפטר אחרי ה-120 שלנו, ויש געגועים אליו..

זה נורא גבורה לומר שזה מה שה' רצה אז אנחנו לא יכולים להצטער..

אבל עכשיו אנחנו לא במקום הזה של לקבל הכל כמובן מאליו..

אנחנו אנשים שבטבעיות שלנו הרבה יותר קל לנו להיות עצובים מאשר שמחים..

אז ברור שבטבעיות יהיה לנו קשה שהאדם הזה נפטר ופחות נשמח שטוב לו..

כי... לנו קשה!!

א. מה זה "איך שמצטערים" יש 1000 סוגי תגובות ואכן ברור שיש כאלה שמגזימים ל2 הכיוונים ויש מי שמגיב בצורה בריאה. חז"ל קבעו דברים ברורים: "אל תבכו למת ואל תנודו לו אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור הא כיצד שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר הקדוש ברוך הוא אי אתם רחמנים בו יותר ממני" 

ב. המוות הוא דבר מזעזע גם כי בעיקרון הוא תופעה חולנית. המוות נגזר על האדם בעקבות החטא ולכן זה טבעי שזה משהו שאנחנו לא מקבלים.

חוץ מזה זה הרס של כל מה שאנו מכירים ותלויים בו. האדם שמח ונהנה ומרגיש שהו אפועל בכל מיני מושורים ופתאום הכל מתפורר. זה מפחיד. נכון שבאופן אידילי אנחנו צריכים להיות קשורים רק לדברים רוחניים ואז הניתוק שלנו מהגוף זה כלשון חז"ל "כמישקל ביניתא מחלבא" אבל בפועל זה לא כך ואנחנו בדרך כלל קשורים מאוד לעולם הזה. 

וגם אני חוזר ואומר שהקשר שלנו לעולם ולגוף זה לא רק שלילי אלא יש בזה יסוד טוב כי במציאות המקורית האדם אמור לחחבר את כל הרוחניות שלו לתוך הגוף ואהבת החיים והעולם היא לא שלילית בבסיס.

ג. אני לא חולק על הבסיס של האמירה שיש כאלה שמגזימים.

ד. לכל אלו שקובעים חגיגית שזה לא שכלי אלא רגשי, איני מסכים לדיכוטומיה הכאילו טרוויאלית בין התחומים

ומסתבר שעליתי על משתמש קיים שהוא לא אני אז שיניתי אותי לשנים שנים. עם "אחד אחד" הסליחה

אולי לנפטר יהיה הרבה יותר טוב, אבל העולם הפסיד נשמה טובה שהשפיעה ועזרה בעולם

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...