כמה אני מתגעגעת אליהן.
כמה הן היו משמעותיות עבורי.
במיוחד היא.
הבצפר היווה בשבילי איזשהו מקום יציב בתוך כל הבאלגן המטורף הזה.
אולי לכן כל כך קשה לי.
אני מסתכלת בתמונות שלנו מהמחנה האחרון, ומתאפקת כ"כ לא לבכות.
כן, קשה לי. מודה ומתוודה.
חברות שלי יעידו כמה פחדתי שהתקופה הזו תיגמר. כמה פחדתי מהסוף.
לא חשבתי שיהיה לי ככ קשה. ככ.
חוץ מזה שהכל שם שונה בתכלית;
הסגנון אחר.
ההשקפה כמעט הפוכה
אלף ואחת מזכירות
אין לי אותה. ואת כל השאר--
זהו.
הייתי חייבת, סליחה.
