השבוע ניגע על קצה המזלג בתחום ההעמדה של מצולמים, או בצורה יותר ממוקדת - ביכולת שלנו להוציא מהמצולמים הבעות פנים שמבטאות רגש ומעשירות את התמונה.
תמונה, מוארת חדה ועשירה בצבע ככל שתהיה, לא תצליח למשוך אותנו אם מצולם בה אדם שלא מביע שום דבר. ז"א שגם כשהכל בתמונה "נכון" ולפי הכללים חשוב שנדע מתי בדיוק לצלם.
(כדי להקל עלינו לתפוס את הרגע הנכון בצילום פורטרטים כדאי להגדיר במצלמה מראש צילום של כמה תמונות ברצף).
כשאנחנו ניגשים לצלם אובייקט חי כלשהו (במיוחד בני אדם, ובמיוחד כאלה שמודעים למצלמה) אנחנו חייבים להתייחס למה שהוא משדר. איך הוא עומד? לאן הוא מסתכל? מה הוא עושה? ובעיקר- מה קורה בפנים שלו?
בכלליות, הבעות הפנים האנושיות מתחלקות לשמונה סוגים עיקריים:
שמחה, עצב, הפתעה, כעס, פחד, תקווה/ציפייה, קבלה ודחייה.
ככל שההבעה יותר מורכבת אנחנו מסוגלים להביע רגשות יותר עשירים (כמו אהבה, למשל).
מה הבעיה? שרוב האנשים מרגישים לא בנוח מול מצלמה. הפנים שלהם מאבדים מה"אלסטיות" הטבעית, והכל נעשה מכווץ ומאולץ יותר.
איך נתגבר על זה?
אפשרות אחת היא לשוחח קצת עם האדם לפני ותוך כדי הצילומים. נסו לשאול אותו/ה קצת על עצמו, אבל לא שאלות כמו "בת כמה את/ה?", הן לא יעוררו שום רגש ורק יגבירו את תחושת הפורמליות.
ייצרו סביבכם תחושה נעימה ונינוחה. רצוי וכדאי להחמיא למצולם, הוא ישתחרר וירגיש נוח יותר "להיראות". (השראה: פגשתי פעם צלם שמצטט קטעים ממערכונים. לכו על זה אם זה עושה לכם טוב).
אופציה נוספת שאני מאוד אוהבת היא לצלם כמה תמונות "מלאכותיות" (לחייך, לעמוד, שלוש ארבע ו...), ואח"כ כש"החלק המלחיץ" מאחורינו לזרום ולהתפרע עם המצולמים בתמונות משוחררות יותר. עוד לא קרה שהייתי צריכה לחזור ולהשתמש בתמונות הראשונות 
וכמובן, תרגישו את המצולמים שלכם. תחושת הבטן שלכם היא זו שתנחה אתכם בד"כ ללחוץ בדיוק שניה לפני שהילד מתפקע מצחוק. לכו איתה.
אז משימה, וסיכום-
נסו לצלם תמונה שיש בה איזה רגש חריף (של דמות אנושית כמובן). אפשר להוסיף בשתי מילים האם השתמשתם באחד הטיפים, ואיך הלך.
1. שוחחו עם המצולם לפני ותוך כדי הצילומים.
2. ייצרו סביבת צילום נעימה ונינוחה.
3. הגדירו מראש במצלמה מצב צילום של כמה תמונות ברצף.
בהצלחה!
).
