אני נכנסת פנימה והכל מתעמעם.
כל האנשים ברחוב הופכים להיות קולות רחוקים של פנים מוכרות, אבל לא מספיק כדי שיהיה לי אכפת. בכלל, כל זכר לעניין במה חושבים עליי נעלם ומתגמד מול השאלה מה אני חושבת על עצמי, שמאיימת להציף אותי ולהטביע אותי בתוכה, בלולאה אינסופית של חיפוש אחר מענה.
הרעש בפנים גדל יותר ויותר ואני מנסה לשלוט בכל הקולות, לתת להם מקום כדי שיוכלו ללכת לישון ולהיעלם לי מהראש. באופק אני לא רואה כלום, רק גבול מטושטש שנראה כאילו מאות זוגות רגליים זועמות דרכו עליו בדרך החוצה. פעם זה היה הגבול בין המציאות לדמיון, אבל היום זה כס מלכות לשיגעון. שם הוא משתכן ושם הוא מכריז בפניי שכולי שלו.
ואולי כולו שלי?
אנחנו כמו זוג מאהבים. רוצים אחד את השניה הכי קרוב שאפשר עד המוות-
קרוב ככל שיהיה.
כשהייתי קטנה יותר הייתי הולכת לאיבוד בתוך כל זה, נעלמת ומחפשת במשך שעות את היציאה. הייתי צורחת ובחוץ היו שומעים לחישות.
היום כבר נגמר לי הקול; אין לי כח לדבר. אני לא מנסה לברוח ולא מחכה שיצילו אותי.
למדתי לאהוב את הממלכה הזו.
מרשמים ותרופות לא ישנו בי שום דבר, גם לא מילים יפות והגדרות, כי אין בראש שלי מקום לאף אחד חוץ ממני. אני ממלאת את כל כולו בזבל כדי שהריח יבריח את מי שגם ככה לא רוצה להיכנס.
לפעמים אני מפעילה את הרדאר ושומעת מלמולים מבחוץ, התקפי חרדה קוראים לי, זה השם המקצועי וזה השם הפרטי, ואף הודיה לא נכנסת בין התקף לבין חרדה.
אם היה לי כח הייתי מתקנת ואומרת שזה לא התקף, זו חרדה קיומית וזה לא השם שלי אלא הזהות שלי.
ואם היה לי כח הייתי צועקת.
כמה חבל שהוא נגמר;
הייתי ילדה טובה פעם.
כל האנשים ברחוב הופכים להיות קולות רחוקים של פנים מוכרות, אבל לא מספיק כדי שיהיה לי אכפת. בכלל, כל זכר לעניין במה חושבים עליי נעלם ומתגמד מול השאלה מה אני חושבת על עצמי, שמאיימת להציף אותי ולהטביע אותי בתוכה, בלולאה אינסופית של חיפוש אחר מענה.
הרעש בפנים גדל יותר ויותר ואני מנסה לשלוט בכל הקולות, לתת להם מקום כדי שיוכלו ללכת לישון ולהיעלם לי מהראש. באופק אני לא רואה כלום, רק גבול מטושטש שנראה כאילו מאות זוגות רגליים זועמות דרכו עליו בדרך החוצה. פעם זה היה הגבול בין המציאות לדמיון, אבל היום זה כס מלכות לשיגעון. שם הוא משתכן ושם הוא מכריז בפניי שכולי שלו.
ואולי כולו שלי?
אנחנו כמו זוג מאהבים. רוצים אחד את השניה הכי קרוב שאפשר עד המוות-
קרוב ככל שיהיה.
כשהייתי קטנה יותר הייתי הולכת לאיבוד בתוך כל זה, נעלמת ומחפשת במשך שעות את היציאה. הייתי צורחת ובחוץ היו שומעים לחישות.
היום כבר נגמר לי הקול; אין לי כח לדבר. אני לא מנסה לברוח ולא מחכה שיצילו אותי.
למדתי לאהוב את הממלכה הזו.
מרשמים ותרופות לא ישנו בי שום דבר, גם לא מילים יפות והגדרות, כי אין בראש שלי מקום לאף אחד חוץ ממני. אני ממלאת את כל כולו בזבל כדי שהריח יבריח את מי שגם ככה לא רוצה להיכנס.
לפעמים אני מפעילה את הרדאר ושומעת מלמולים מבחוץ, התקפי חרדה קוראים לי, זה השם המקצועי וזה השם הפרטי, ואף הודיה לא נכנסת בין התקף לבין חרדה.
אם היה לי כח הייתי מתקנת ואומרת שזה לא התקף, זו חרדה קיומית וזה לא השם שלי אלא הזהות שלי.
ואם היה לי כח הייתי צועקת.
כמה חבל שהוא נגמר;
הייתי ילדה טובה פעם.
