נחומא היה תמיד מקדים את זמנו. מפלבל בתחנות חייו, ברצותו עורג ברצותו מסרג.
הוא לא ההין להקשיב למורי החינוך והתודעה.
כמין כהני שכל היו.
מדברים חכמתם אל-נכון לבני התשחורת.
הקדימו מנהגי הפולחן, לשפת המוסר, שננו ניבי התמסורת, ולאחר- רזי המניין.
תכלו להחכים מחכמת האל, או אז דברו על לב אהבתכם.
לא נעמו לו דבריהם, לא קבלם.
תמיד תמה היה.
על חשכת התריס והסגר.
פעם שאל את אביו, ואם, אם שוחק ליבו ממעוף ציפור? ואם סוערת להבתו מדאיית הנשר- ומה בכך?
לזילות היא זאת לעומת חכמת לוחות השמיים?
ובכן, כן הנה נכון הדבר. זילות.
אך מה?
מי זה מחוקק הדברות?
ומי הוא רושם המעלות?
להקדים ולאחר, להוקיר ולפחת להוזיל ולהאדיר?
גם חלום גנוז היה לו, אותו לאט ליל-אופל.
לפסוע אל העמק השחור, שם דואים הנשרים.
להתרווח למרגלות עץ האקליפטא.
ישירו באוזניו עופות השמיים תהילה לשר מרום.
יתנו רוח באפו
ורווחה לנפשו,
מקום שוקט- לא שבט לא עצב,
לא מסדר חכמה, או שורות נצחונות,
ים,
ורוח,
ולב.
מי יתן?
אך ליום.
