אתם הולכים ברחוב ראשי של עיר גדולה. הכבישים סואנים, הרמזורים מתחלפים ואנשים סביבכם רצים וממהרים.
אתם הולכים עוד קצת, פונים שמאלה ומגיעים למרכז קניות גדול. שלטי הפרסומות הגדולים מול העיניים שלכם מספרים באותיות אנגליות מסולסלות את סיפורו של הבושם ששבר קופות, או על המבצע הלגמרי מדהים ומשתלם שמחכה לכם בחנות הקרובה.
אה, כן. ושכחתי לומר- אתם נמצאים במדינת ישראל.
פרט חשוב.
אתם סוקרים לרגע בעיניים את שלטי החנויות, מנסים לתור אחרי חנות שהלוגו שלה כתוב בעברית. אופס. מסתבר שכמעט ואין כאלה.
אתם מתקדמים קצת וחולפים על פני כמה חנויות. המוזיקה שאתם שומעים מאחת מהם מוכרת, ואתם נזכרים שזה השיר שייצג השנה את ישראל באירוויזיון. אבל המילים זרות לכם, כי המילים באנגלית.
בחנות האלקטרוניקה אתם מספיקים לקלוט את פניה של אחת הכוכבות המבטיחות בארץ על המסכים, שמספרת על הקושי להתקדם בארץ ועל השאיפה להביא קצת מהמוזיקה והסגנון בחו"ל לארץ.
כשאתם עוצרים לנוח באיזו מסעדה, יוצא לכם לשמוע את השיחה של הבחור הצעיר מאחוריכם. הוא מספר בפלאפון על הטיסה שלו שמתקרבת ובאה, ואחרי שהוא אומר ש"הוא מת כבר לעוף מהארץ הזאת" אתם מבינים שבזמן הקרוב הוא לא יקנה כרטיס טיסה חזור.

כשכולם מדברים על כמה הכל גדול באמריקה, כמה הכל מקסים בפריז וכמה הכל קצבי בספרד,
הם שוכחים לדבר על הארץ שלנו.

כן, הארץ המקסימה שלנו, שאלפי חיילים מוכנים, רוצים למות כדי להגן עליה.
הארץ שנאמר עליה "טוב למות בעד ארצינו."
המדינה שתמיד זוכרים אותה, ושנצחה באירוויזיון בזכות שירים כמו "הללויה" ולא בגלל שניסתה לחקות ולהיות כמו כולם.
הארץ שבה כל ארבע אמות הן מצווה.

הארץ שהיא שלנו, ושלנו תישאר. שלנו בתרבות, שלנו בייחוד. שלנו בקרקע ושלנו באהבה.

אנחנו צריכים להבין שהייחוד שלנו הוא זה ששומר עלינו והופך אותנו לטובים יותר, מלכד אותנו וגורם לנו להיות מיוחדים יותר.
בואו לא נהרוס את זה. בואו לא ננסה להיות כמו כולם.

בואו נשמור על הייחוד שלנו בתוך כל העולם הזה.