אין לי מה להוסיף

וואו את פשוט לא מבינה איך שיקפת אותי!

זה פשוט מדהים כי לצערי זה ממש מה שאני מרגישה הרבה פעמים! באמת שהמון פעמים אני חושבת שרק אני זאת שיש לה את כל הבעיות האלה ושאני לא יוצלחית...אז זה קצת עודד אותי..ובמיוחד שהצלחת לבטא בצורה ישירה את מה שאת מרגישה...

אני תמיד מקווה שאני ימצא את החברה..יש לי כמה חברות טובות ברוך ה' אבל אני כבר מפחדת לתת הזדמנות לאנשים.. זה כבר קשה לתת אמון...באמת שזה בנות שאני אוהבת והם די בסגנון שלי, אבל אני מפחדת להרשות יותר מדי.. (נראלי את מבינה על מה אני מדברת...)

אני רוצה לאחל לך באמת רק טווווב! ואני משתדלת להאמין שהכל לטובה!!מקוה שגם את... 

חייבת לומר לך שזו פעם ראשונה שאני רואה מישהי שפורקת בדיוק כמוני!

גם לי יש פשוט עמוד אחד, שכו-לו פריקה בדוק כזו!

מה שמצחיק זה שכתבו אצלי כמעט את אותם הדברים.

פשוט נכנסתי יום אחד לוורד ופרקתי..

וואי איך זה עוזר.

כל הקלישאות והעצות אפעם לא עזרו לי אבל זה מדהיםם!

אבל אצלך זה יותר אומנותי..

אצלי זה פשוט שפיכה לדף.

אצלך זה מתוכנן ומורכב מהמם!

יואו דווקא עכשיו אני לא מוצאת את זה..

כשאני אמצא אז בלי נדר אפרסם כאן.....

דיייי אבל זה הזוי..

כאילו כתבתי שם בתקופה שהייתי מתת על חנן בן ארי..

אז אני מצרפת..

אני חיה בעולם מפגר. אין לי על מי לסמוך. ההורים שלי שונאים אותי ואני שונאת אותם. הם לא מרשים לי ללכת לשום מקום!

איבדתי אמון בבני אדם. אני כבר לא סומכת על אף אחד.

אפילו לא על אביטל דויטש. (המחנכת שלי לשעבר, שאני ממש אוהבת)

א ף     א ח ד ! ! ! 

העולם עושה הכל לרעתי.

כל האחים שלי שונאים אותי, וגם אני שונאת אותם.

הם עושים הכל בשביל שיהיה לי רע.

נשאר לי רק בן אדם אחד- חנן בן ארי.

רק הוא הבנאדם המושלם.

יש לו שירים שהם פשוט אומרים כל מה שאני מרגישה, בדיוק מופלא.

הוא גם ממש מבין אותנו (הילדים בגיל ההתבגרות).

וההורים שלי לא מרשים לי לעשות כלום עם בנים, ואם אני עצבנית, אז הם מאשימים אותי ואומרים שאני עייפה. וזו טעות.

לרוב אני עצבנית עליהם- שהם לא מרשים לי כלום! לפעמים אני מרגישה כאילו אני כלואה, שהם חונקים אותי עם כל ההגבלות!!!!!!

אני שונאת את העולםםםםםםםם

אמא שלי אומרת לי כל הזמן חמודה ומתוקה ויפה שלי. אבל זה מזה צבוע. אני יודע שהיא לא באמת מתכוונת למילים האלו.

מבחנתי- כל העולם צבוע, למעט איש אחד- חנן בן ארי. הוא פשוט מושלם. חלום.

א. יש לך אחלה כתיבה

ב. ממש התמכרת אליו אני מבינה

ג. יש מחשבות שממש הזדהתי

לה כבר הגבתי

מותר לשאול לפני כמה זמן בערך כתבת את זה?

טרי מעכשיו או ישן שנים?

לפעמים,

אני לא מבינה.

אבל באמת,

לא סתם.

לפעמים, אני לא מבינה,

מה אלוהים רוצה מאתנו,

ממני.

בעצם, לא לפעמים,

תמיד.

כל יום אני מנסה,

מחפשת,

חוקרת ובודקת.

מנסה למצוא מה אלוהים רוצה ממני!

מה?!

עשיתי בשבילו הכל, הכל!

אני מוותרת, משתדלת.

וכשאני רוצה משהו אחד,

אז כלום.

סטירה הוא נותן לי. הקב"ה.

ואז,

יום אחר כך,

אני פתאום רואה-

איך זה הסתדר לי,

ואיך את זה הוא התאים לי.

ואז, פתאום, אני כבר לא שואלת- "למה?"

אלא אני שואלת- "כמה?"

"כמה עוד תמשיך לשחק? כמה?! למה כל הזמן אתה עוזר לי, ואז כשאני סופסוף מתחילה באמת להאמין, אתה נעלם. נמוג. כמה זמן עוד תיתן לי להסתבך עם עצמי? לבכות בלילות? לפנות אליך באמצע מבחנים ולשאול:

אייכה??????"

יוואו אני מתחילה להתחבר לכתיבה שלך אבל ממש

למה??

למה אני כל כך מסובכת,

מסתבכת.

למה אני לא יכולה להיות שלמה ורגועה.

באלי להיות כמו אחרים.

שלמה עם עצמי ובטוחה.

למה אני חיה תמיד עם ספקות ושאלות?

למה אני לא יכולה להאמין בלב שלם ולסמוך על אנשים?

למה??????

למה אני כל הזמן מסתבכת, מחפשת תשובות לשאלות שאף אחד עוד לא שאל.

למה בשעה כשכולם מסביבי כבר בטוחים וסמוכים, אני תקועה באותה שאלה.

באותה שאלה ארורה במתמטיקה.

מבחן ארור.

הלואי ויכולתי גם ככה לפרוק את הכל....אני פשוט לא יודעת לעשות את זה...זה ממש מתנה מהקב"ה שאתה יודע לבטא את עצמך...

את מה לנסות?

קרה לי גם משו כזה עם חברה שנפגעה ממני, ולא היה לי מושג מימה..

ואז היא ניצלה את זה שאני לא מבינה מה קורה,

אז היא סיפרה למלא חברות שלה איך ש"פגעתי" בה..

ופשוט התנהגה אלי רעעעעע🤔😨😱

מסכות.

כל אחד במסכה שלו.

לא רואה, לא שומע.

את האדם,

את הפנים,

הרגשות.

כל אחד עוטה מסכה שונה,

שמסתירה,

את תנועות הגוף.

כל אחד,

משחק תפקיד אחר,

בהצגה בגדולה של בורא עולם.

הצגת חיינו,

פשוטו כמשמעו.

המסכות מכסות את הכל.

הכל.

לא רואים כלום.

מעין חומה דקה.

חזקה וכהה.

מסתירה מאיתנו את חיינו אנו.

לא רואים ממטר.

בטוחים בעצמנו, ולא טורחים להוריד את המסכות.

כל אחד לעצמו.

כל אחד לחוד.

כל אחד,

משחק תפקיד אחר,

בהצגה בגדולה של בורא עולם.

הצגת חיינו,

פשוטו כמשמעו.

ופתאום,

לאט-לאט,

כשבאה הגאולה,

כולם מורידים את המסכות,

וחושפים את פניהם,

את רגשותיהם,

את תנועותיהם,

את החיים.

כל אחד,

משחק תפקיד אחר,

בהצגה בגדולה של בורא עולם.

הצגת חיינו,

פשוטו כמשמעו.

עכשיו, כשכולם כבר מורידים את המסכות,

וחושפים את פניהם,

נגלה האמת.

השקט.

השלווה.

אבל, רק צריך לחכות,

למהומה הבאה...

אם את צריכה עזרה, אני פה.....

מלא עושים ממני פסיכולוגית, אז אפשר לומר שאני כבר מתמצאת בתחום 

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...