אין לי מה להוסיף

וואו את פשוט לא מבינה איך שיקפת אותי!

זה פשוט מדהים כי לצערי זה ממש מה שאני מרגישה הרבה פעמים! באמת שהמון פעמים אני חושבת שרק אני זאת שיש לה את כל הבעיות האלה ושאני לא יוצלחית...אז זה קצת עודד אותי..ובמיוחד שהצלחת לבטא בצורה ישירה את מה שאת מרגישה...

אני תמיד מקווה שאני ימצא את החברה..יש לי כמה חברות טובות ברוך ה' אבל אני כבר מפחדת לתת הזדמנות לאנשים.. זה כבר קשה לתת אמון...באמת שזה בנות שאני אוהבת והם די בסגנון שלי, אבל אני מפחדת להרשות יותר מדי.. (נראלי את מבינה על מה אני מדברת...)

אני רוצה לאחל לך באמת רק טווווב! ואני משתדלת להאמין שהכל לטובה!!מקוה שגם את... 

חייבת לומר לך שזו פעם ראשונה שאני רואה מישהי שפורקת בדיוק כמוני!

גם לי יש פשוט עמוד אחד, שכו-לו פריקה בדוק כזו!

מה שמצחיק זה שכתבו אצלי כמעט את אותם הדברים.

פשוט נכנסתי יום אחד לוורד ופרקתי..

וואי איך זה עוזר.

כל הקלישאות והעצות אפעם לא עזרו לי אבל זה מדהיםם!

אבל אצלך זה יותר אומנותי..

אצלי זה פשוט שפיכה לדף.

אצלך זה מתוכנן ומורכב מהמם!

יואו דווקא עכשיו אני לא מוצאת את זה..

כשאני אמצא אז בלי נדר אפרסם כאן.....

דיייי אבל זה הזוי..

כאילו כתבתי שם בתקופה שהייתי מתת על חנן בן ארי..

אז אני מצרפת..

אני חיה בעולם מפגר. אין לי על מי לסמוך. ההורים שלי שונאים אותי ואני שונאת אותם. הם לא מרשים לי ללכת לשום מקום!

איבדתי אמון בבני אדם. אני כבר לא סומכת על אף אחד.

אפילו לא על אביטל דויטש. (המחנכת שלי לשעבר, שאני ממש אוהבת)

א ף     א ח ד ! ! ! 

העולם עושה הכל לרעתי.

כל האחים שלי שונאים אותי, וגם אני שונאת אותם.

הם עושים הכל בשביל שיהיה לי רע.

נשאר לי רק בן אדם אחד- חנן בן ארי.

רק הוא הבנאדם המושלם.

יש לו שירים שהם פשוט אומרים כל מה שאני מרגישה, בדיוק מופלא.

הוא גם ממש מבין אותנו (הילדים בגיל ההתבגרות).

וההורים שלי לא מרשים לי לעשות כלום עם בנים, ואם אני עצבנית, אז הם מאשימים אותי ואומרים שאני עייפה. וזו טעות.

לרוב אני עצבנית עליהם- שהם לא מרשים לי כלום! לפעמים אני מרגישה כאילו אני כלואה, שהם חונקים אותי עם כל ההגבלות!!!!!!

אני שונאת את העולםםםםםםםם

אמא שלי אומרת לי כל הזמן חמודה ומתוקה ויפה שלי. אבל זה מזה צבוע. אני יודע שהיא לא באמת מתכוונת למילים האלו.

מבחנתי- כל העולם צבוע, למעט איש אחד- חנן בן ארי. הוא פשוט מושלם. חלום.

א. יש לך אחלה כתיבה

ב. ממש התמכרת אליו אני מבינה

ג. יש מחשבות שממש הזדהתי

לה כבר הגבתי

מותר לשאול לפני כמה זמן בערך כתבת את זה?

טרי מעכשיו או ישן שנים?

לפעמים,

אני לא מבינה.

אבל באמת,

לא סתם.

לפעמים, אני לא מבינה,

מה אלוהים רוצה מאתנו,

ממני.

בעצם, לא לפעמים,

תמיד.

כל יום אני מנסה,

מחפשת,

חוקרת ובודקת.

מנסה למצוא מה אלוהים רוצה ממני!

מה?!

עשיתי בשבילו הכל, הכל!

אני מוותרת, משתדלת.

וכשאני רוצה משהו אחד,

אז כלום.

סטירה הוא נותן לי. הקב"ה.

ואז,

יום אחר כך,

אני פתאום רואה-

איך זה הסתדר לי,

ואיך את זה הוא התאים לי.

ואז, פתאום, אני כבר לא שואלת- "למה?"

אלא אני שואלת- "כמה?"

"כמה עוד תמשיך לשחק? כמה?! למה כל הזמן אתה עוזר לי, ואז כשאני סופסוף מתחילה באמת להאמין, אתה נעלם. נמוג. כמה זמן עוד תיתן לי להסתבך עם עצמי? לבכות בלילות? לפנות אליך באמצע מבחנים ולשאול:

אייכה??????"

יוואו אני מתחילה להתחבר לכתיבה שלך אבל ממש

למה??

למה אני כל כך מסובכת,

מסתבכת.

למה אני לא יכולה להיות שלמה ורגועה.

באלי להיות כמו אחרים.

שלמה עם עצמי ובטוחה.

למה אני חיה תמיד עם ספקות ושאלות?

למה אני לא יכולה להאמין בלב שלם ולסמוך על אנשים?

למה??????

למה אני כל הזמן מסתבכת, מחפשת תשובות לשאלות שאף אחד עוד לא שאל.

למה בשעה כשכולם מסביבי כבר בטוחים וסמוכים, אני תקועה באותה שאלה.

באותה שאלה ארורה במתמטיקה.

מבחן ארור.

הלואי ויכולתי גם ככה לפרוק את הכל....אני פשוט לא יודעת לעשות את זה...זה ממש מתנה מהקב"ה שאתה יודע לבטא את עצמך...

את מה לנסות?

קרה לי גם משו כזה עם חברה שנפגעה ממני, ולא היה לי מושג מימה..

ואז היא ניצלה את זה שאני לא מבינה מה קורה,

אז היא סיפרה למלא חברות שלה איך ש"פגעתי" בה..

ופשוט התנהגה אלי רעעעעע🤔😨😱

מסכות.

כל אחד במסכה שלו.

לא רואה, לא שומע.

את האדם,

את הפנים,

הרגשות.

כל אחד עוטה מסכה שונה,

שמסתירה,

את תנועות הגוף.

כל אחד,

משחק תפקיד אחר,

בהצגה בגדולה של בורא עולם.

הצגת חיינו,

פשוטו כמשמעו.

המסכות מכסות את הכל.

הכל.

לא רואים כלום.

מעין חומה דקה.

חזקה וכהה.

מסתירה מאיתנו את חיינו אנו.

לא רואים ממטר.

בטוחים בעצמנו, ולא טורחים להוריד את המסכות.

כל אחד לעצמו.

כל אחד לחוד.

כל אחד,

משחק תפקיד אחר,

בהצגה בגדולה של בורא עולם.

הצגת חיינו,

פשוטו כמשמעו.

ופתאום,

לאט-לאט,

כשבאה הגאולה,

כולם מורידים את המסכות,

וחושפים את פניהם,

את רגשותיהם,

את תנועותיהם,

את החיים.

כל אחד,

משחק תפקיד אחר,

בהצגה בגדולה של בורא עולם.

הצגת חיינו,

פשוטו כמשמעו.

עכשיו, כשכולם כבר מורידים את המסכות,

וחושפים את פניהם,

נגלה האמת.

השקט.

השלווה.

אבל, רק צריך לחכות,

למהומה הבאה...

אם את צריכה עזרה, אני פה.....

מלא עושים ממני פסיכולוגית, אז אפשר לומר שאני כבר מתמצאת בתחום 

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....