הרים מלאות עפר בני אדם. אתה שואל את עצמך-האם אני רואה נכון?
גטאות נוראות, משרפות, בורות אחים, בונקרים למחבוא, שערות תלושים, משקפיים זרוקות, כלי מטבח, מזוודות, טליתות זרוקות.
אתה לא קולט שאתה באמת רואה אתזה.
קברי ילדים מגילאים ככ קטנים שלא הספיקו לעשות כלום בחיים שלהם.
נעליים זרוקות לכל אבר, נעל של ילדה בת 3, של ילד בן 6, של אם למשפחה.
שסבלו ונחנקו ונשרפו למוות.
ודוב מגיעה השאלה- אני רואה נכון?
הולכת בצעדת המוות וניצולת שואה מחזיקה לי ביד ומסתכלת על כל האפר הזרוק בצדדים ושרה "והי שעמדה" ולא מורידה דמעות, אף דמעה!
הרגע הזה שבר אותי, לראות את הכוח שלה לעמוד בתוך צעדת המוות ולהתסכל על העפר ועל המשרפות ולא לבכות ועוד לשיר שיר ככ עם גדולה, "והי שעמדה" ..
נעמדנו. היא מסתכלת עלי ואני עליה והדמעות מציפות את עיני. והיא ממשיכה לשיר.
ונותנת חיבוק חם אוהב ומחזק.
ולפתע תקיעת שופר אל מול המשרפות והעפר שהרעידה את גופי.
ולאחר מכן, פותחים ב"אני מאמין" ולסיום במילים "עוד לא אבדה תקוותינו" והדמעות שוב מציפות..
ללכת על פסי הרכבת באשוויץ עם דגל ישראל מונח עלייך ולהרגיש את הגאווה האמיתית בלהיות יהודיה.
ללמוד להעריך דברים, לראות דברים דרך זוית ראיה שונה וטובה ולהבין אם כרגע לא הצלחנו זה לא אומר שלא נצליח (ניצולי שואה הם הדוגמא)
להיכנס למשרפות ולגטאות ולראות באמת מה הם עברו לראות מקרוב, לחוות באמת.
להבין שזה באמת היה, ילדים, נשים, גברים שמתו על קידוש ה' בסבל חסר אונים ובושה.
שינוחו על משכבפ בשלום, אמן!
מליוני סיפורים שלא נדע לעולם, אנשים שפשוט בוקר אחד קמו ונשלחו אל תאי הריגה. בלתי נתפס.
חוויתי מסע משמעותי. מסע מרומם מבחינה רוחנית.
ללמוד להעריך כל דבר קטן שיש לך, להבין שאת נמצאת כאן בזכותם.
להיות יהודיה גאה!!
ללמוד על העבר זה דבר חשוב. בנאדם חייב לדעת את עברו.
ולסיים את המסע במילים- "אני מאמין באמונה שלמה בווית המשיח אני מאמין ..."
"עוד לא אבדה תקוותנו" לשיר ולזכור.
~לא נשכח ולא נסלח~
גטאות נוראות, משרפות, בורות אחים, בונקרים למחבוא, שערות תלושים, משקפיים זרוקות, כלי מטבח, מזוודות, טליתות זרוקות.
אתה לא קולט שאתה באמת רואה אתזה.
קברי ילדים מגילאים ככ קטנים שלא הספיקו לעשות כלום בחיים שלהם.
נעליים זרוקות לכל אבר, נעל של ילדה בת 3, של ילד בן 6, של אם למשפחה.
שסבלו ונחנקו ונשרפו למוות.
ודוב מגיעה השאלה- אני רואה נכון?
הולכת בצעדת המוות וניצולת שואה מחזיקה לי ביד ומסתכלת על כל האפר הזרוק בצדדים ושרה "והי שעמדה" ולא מורידה דמעות, אף דמעה!
הרגע הזה שבר אותי, לראות את הכוח שלה לעמוד בתוך צעדת המוות ולהתסכל על העפר ועל המשרפות ולא לבכות ועוד לשיר שיר ככ עם גדולה, "והי שעמדה" ..
נעמדנו. היא מסתכלת עלי ואני עליה והדמעות מציפות את עיני. והיא ממשיכה לשיר.
ונותנת חיבוק חם אוהב ומחזק.
ולפתע תקיעת שופר אל מול המשרפות והעפר שהרעידה את גופי.
ולאחר מכן, פותחים ב"אני מאמין" ולסיום במילים "עוד לא אבדה תקוותינו" והדמעות שוב מציפות..
ללכת על פסי הרכבת באשוויץ עם דגל ישראל מונח עלייך ולהרגיש את הגאווה האמיתית בלהיות יהודיה.
ללמוד להעריך דברים, לראות דברים דרך זוית ראיה שונה וטובה ולהבין אם כרגע לא הצלחנו זה לא אומר שלא נצליח (ניצולי שואה הם הדוגמא)
להיכנס למשרפות ולגטאות ולראות באמת מה הם עברו לראות מקרוב, לחוות באמת.
להבין שזה באמת היה, ילדים, נשים, גברים שמתו על קידוש ה' בסבל חסר אונים ובושה.
שינוחו על משכבפ בשלום, אמן!
מליוני סיפורים שלא נדע לעולם, אנשים שפשוט בוקר אחד קמו ונשלחו אל תאי הריגה. בלתי נתפס.
חוויתי מסע משמעותי. מסע מרומם מבחינה רוחנית.
ללמוד להעריך כל דבר קטן שיש לך, להבין שאת נמצאת כאן בזכותם.
להיות יהודיה גאה!!
ללמוד על העבר זה דבר חשוב. בנאדם חייב לדעת את עברו.
ולסיים את המסע במילים- "אני מאמין באמונה שלמה בווית המשיח אני מאמין ..."
"עוד לא אבדה תקוותנו" לשיר ולזכור.
~לא נשכח ולא נסלח~
