כשלמדתי את פרק כו בתניא (ולמי שלא מיודע אני אתקצר_ מדובר שם על יתרון השמחה על פני העצב. האדמור הזקן מסביר שאם לא היה עצב לא היינו מבינים כמה גדולה השמחה, עד כדי כך שכל מטרת העצב היא רק למען השמחה. יש שם סוגיא שלימה א קיצר.) דיברנו על זה עם המגש והוא גם דיבר על הכשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה וכו. לי הדבר היחיד שעבר בראש זה, איך לעזאזל ככ קל לנו לומר לאנשים אחרים שזה רצון ה' וככה הכי טוב לנשמה, וזה ניסיון שהם יכולים לעמוד בו, אבל אם זה היה חו קורה לי זה כבר לא היה מצחיק, ואני כבר לא הייתי חופר על מה שאמרתי מקודם. אז מה, אז אני לא באמת מאמין?
אני כן מאמין שה' הוא תכלית הטוב אבל לומר דבר כזה למשפחה שכולה זה אכזרי כי לומר למישהו אחר זה הכי קל כשזה נוגע אלי זה כבר לא מרצה אותי.

אוף כל הנושא נורא מפחיד אותי. קשה לי לחשוב בראש הזה. מצטער שהייתי נשמע קצת מבולבל. הייתי חייב לפרוק.

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען