והוא, מזיל דמעות אדומות ; יוצר מרבד אדום אדום וחם.
והכל סוגר, מתערפל
העיניים רכות ומנגינת המילים החלה מקרטעת.
והאויר המאובק מעייף את הגוף
ומתפזמת לה משאלה אחת בקול חלול:
לצנוח אחור אל מדשאה ירוקה וקטנה; להיות חלק מהנוף הפסטורלי, ולהתפרק.
ומשברי עצמי, זגוגית ועוד רסיס,
נערמת את המקור, אל מהותי.
ומתוך שאול עמק הבכא פורצת ועולה זעקה חרישית:
מלאני בכח, אבי.
כי נותרתי בדד בתוככי עמך- עמי.





