שאני אישית עושה מעשה טוב זה הרבבה פעמים לא בגלל שזה רצון השם אבל גם לא בגלל שאני יקבל שכר אלה בגלל שאני חושבת שזה מה שצריך לעשות, בגלל שאכפת לי, בגלל שבסה"כ אני אדם טוב 

"במקור שלי אני טוב גמור "

בס"ד 

כמובן כפי ידיעתי המועטה:

ישנן שתי דרגות בעניין זה:

איש אשר עושה מצוות על מנת לקבל שכר בעולם הבא, וצדיק אשר עושה מצווה כדי להידבק בקב"ה בלבד , כמו שאמר האדמו"ר הזקן : "איני חפץ במאומה; איני רוצה בגן עדן שלך, איני רוצה בעולם הבא שלך - כי אם אותך בלבד".

וכידוע עניין המצוות כולו הידבקות בה' וזיכוך הנשמה על ידי קליפות העולם הזה והנפש הבהמית שבאדם. (כשם שבאכילת מאכלים כשרים (שאכילה היא צורך הגוף הגשמי) לפי מצוות דאורייתא ודרבנן שהם רצון ה' ית' , אנו מעלים את הנפש הבהמית למעלה קדושה), ובזיכוך זה אנו מכינים את הנשמה לחיי העולם הבא.  

והאדם שעושה מצווה על מנת לקבל שכר בעולם הבא אין זה אומר שהוא אנוכי ! אלא הוא עדיין מדבק בה' ועושה מצוותיו מאהבתו אליו והשכר הוא אך ורק פרס עבורו!

בעיקרון השאלה שלך היא על טעמי המצוות, מוכרות לי שתי גישות מרכזיות למה אנחנו מקיימים מצוות, האסכולה הראשונה, הפשוטה יותר, אומרת שהמצוות באו ל'חנך' את האדם ולהשפיע על המוסריות, המחויבות והמוסריות של האדם, כאמור, גישה זו הינה המקובלת בקרב ספרי טעמי המצוות כשהביטוי העיקרי לה נמצא במורה הנבוכים של הרמב"ם:

"כוונת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש, ותיקון הגוף ... תיקון הנפש הוא שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכולתם ... ותיקון הגוף יהיה כתיקון עניני מחיתם קצתם עם קצתם..."(מורה נבוכים חלק ג פרק כ"ז)

גישה שניה בטעמי המצוות הינה מחודשת יותר, לפיה, קיום מצווה או עבירה משפיע על משהו אחר בעולם. הש"ך (עשו ויקיפדיה, הוא יהודי מאוד מאוד חשוב) כותב:

"וכן התינוק בעצמו כו' - כלומר אף על פי דקטן האוכל דברים האסורים מדרבנן אין אביו מצווה להפרישו וכמו שנתבאר בא"ח סי' שמ"ג היינו מדינא אבל מ"מ יפרישו מפני שמזיק לו בזקנותו שמטמטם הלב וגורם לו טבע רע"

הש"ך מדבר על נתינת מאכלות אסורים לקטן ואומרים שלא נותנים לו לאכול טרפות למרות שלכאורה ניתן לתת לו שכן הוא לא נמצא בגדרי החיוב, הסיבה שלא נותנים לו היא שזה מטמטם את הלב וגורם לו טבע רע. גם אם לא נקבל את כל דבריו של הש"ך לפיה לכל מעשה עבירה (ומצווה) יש השפעה מיידית במציאות עדיין נוכל להסכים עם העיקרון לפיו יש השפעה כללית בחינת 'חוק טבע'. כלומר, ההבנה היא שלמצוות יש השפעה מופשטת כלשהיא גם אם אנחנו לא יודעים בדיוק את ההשפעות, טיבן וגדרן, גישה זו מצינו במספר מקומות, נפש החיים כותב:

"ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבוון כוחות ועולמות אין מספר, ומסרם בידו ... כי במעשיו הטובים ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כוח בכמה כוחות ועולמות עליונים הקדושים ומוסיף בהם קדושה ואור...ובהיפוך חס וחלילה, על ידי מעשיו או דבריו ומחשבותיו אשר לא טובים, הוא מהרס רחמנא ליצלן כמה כוחות ועולמות עליונים הקדושים לאין ערך ושיעור..."_{(נפש החיים)}

מעין גישה זו מצינו גם בדברי הכוזרי במשל התרופות המפורסם:

"אמר החבר: כן הוא!  כי הדברים המכינים לקבלת הרשמים האלוהיים ההם אינם בתחום ידיעת האדם, ואי אפשר לו לאדם לשער כמותם ואיכותם – לכל זה יש צורך בידיעה אלוהית...ומי שהשתדל לתקן הדברים לקבל הענין ההוא במחקר וסברות והקשות ממה שימצא בספרי החוזים - הוא הממרה, כי הוא מקריב הקרבנות ומקטיר הקטורות מהקשה וסברא, ואיננו יודע אמתת מה שראוי, וכמה, ואיך, ובאיזה מקום, ובאיזה עת ומי מבני אדם, ואיך ראוי להתעסק בענין ההוא... והיה ככסיל, אשר נכנס באוצר רופא מפורסם, כי רפואותיו מועילות והרופא איננו בו, ובני אדם היו מכוונים אל האוצר ההוא לבקש התועלת, והכסיל ההוא היה נותן להם מן הכלים ההם והוא לא היה מכיר הרפואות, ולא כמה ראוי להשקות מכל רפואה לכל איש ואיש, והמית ברפואות ההם אשר היו מועילות להם...אבל המועיל בעצמו הוא הענין האלהי, והמזיק בעצמו הוא העדרו..."_{(כוזרי מאמר ראשון סימן עט)}

החבר משווה את עשיית המצוות לתרופה ואת האדם המחטט בבית המרקחת לכסיל, הדרך היחידה למצוא תרופה שתתאים לו היא לשאול את הרופא, הקב"ה. רק הוא יודע את התרכיב המדויק שיציל את האדם שצריך את התרופה ועל כן יש לשמוע אל הרופא ולקחת את כל התרופות שהוא אומר במינון המדויק והמצוות פועלות עצמאית גם ללא תוספת חיצונית כלשהיא של כוונת האדם.

כדוגמה להבנת הפער בין שתי הגישות נביא את מצוות הציצית, לגישה הראשונה לפיה הקב"ה רוצה את כוונתו של האדם והנכחתו אזי מטרת הציצית היא שאדם יעבוד על עצמו עד שיראה בציצית את הרקיע הדומה לכיסא הכבוד ושיהיה שגור בליבו הפסוק 'למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלהיכם'.

לעומת זאת, האסכולה השניה תגיד שהקב"ה רוצה ציצית עם תכלת, על מנת לעשות ציצית בצורה מלאה, ושיהיו שלושה חוטי לבן ואחד תכלת ושהחומר יהיה מארגמון קהה קוצים וזה התרכיב המדויק היוצר את התרופה המתאימה שהיא קשורה לרצון האלוהי וזה מטרת המצווה.

אלא שיש לשאול, לפי הגישה הראשונה הרוצה בעיקר כוונה של האדם, למה צריך את פרטי המצוות? חשיבות הפרטים בשיטת הרמב"ם מתבררת לאור דברי המדרש:

רב אמר לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות. וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות(=לטהר בהם את ישראל) _{(מדרש רבה פרשת לך לך פרשה מ"ד)}

המדרש מעלה תהיה פשוטה – וכי יש איזה שהוא עיקרון פנימי, ערכי לתעדף שחיטה מהצוואר או שחיטה מהעורף? (מהשאלה של המדרש נשמע שהוא חושב כמו הגישה הראשונה) המדרש אומר שכל הרעיון הזה הוא לצרף במצוות את עם ישראל. 

אמירה זו ניתנת להבנה הן כהבנה פרטית והן כהבנה לאומית, ניתן להבין שהקב"ה רצה לקבוע חוקים, על ידי כך שישראל יקיימו אותם בתודעה של קיום רצון הקב"ה, הם יתקרבו לבורא. המטרה היא קיום המצוות לשמן כי ככה ה' ציווה, בלי שום כוונה אחרת.

אולם, ניתן להבין שמטרת המצוות הם על מנת שיהיה מקום לקב"ה בחייו של האדם ונוכחות גבוהה, דווקא בשל כך צריך לתת את החוקים כך. החוקיים אינם 'הגיוניים', מי שמקיים אותם מקבל שכר ומי שלא מקבל עונש. צירוף הבריות נעשה באמצעות הנכחת הקב"ה בחיי היום יום.

גם בגישת התרופות של ה'כוזרי' ניתן להבין שתי הבנות, האחת כללית והאחת פרטית. לפי התיאור של הש"ך המצוות משפיעות בצורה פרטית על האדם, שכן הוא ניזוק בגוף ובנפש, לעומת זאת על פי ההבנה בנפש החיים המצוות הם כלליות ומשפיעות על העולם כולו.

אשמח אם מישהו יתייג את @המתיקות שבשכחה ויגיד לה שמה שכתוב כן מתכתב אם מה שדיברנו עליו השבוע ואת @הולם במיוחד ולהגיד לה שאני מטריל גם פה..

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....