עד מתי מתבגרים ירגישו שהם שונאים את עצמם ויתרסקו נפשית רק כי הם עשו משהו שהדת אוסרת?

אלוהים לא רוצה שתשנאי את עצמך ותתרסקי, ואין מצווה בתורה לשנוא את עצמך כי עשית משהו שהדת אוסרת.

אין מצווה כזאת. 

אלוהים אמר להתנהג בדרך מוסר מסוימת, ואם טעית זה לא אומר שהוא רוצה שאת תשנאי את עצמך בגלל זה ושאת תרגישי אשמה.

אז דבר ראשון - תסלחי לעצמך.

אלוהים רוצה שתסלחי לעצמך, ולא תהיי שבויה לביוגרפיה שלך, זה המושג תשובה. 

הנביא יחזקאל בתקופת גלות בבל אומר "אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה" 

אלוהים לא מבקש מהרשע שיתייסר נפשית או שימות בגלל שהוא רשע. אלוהים מבקש את ההיפך - שלא תהיי שבויה לביוגרפיה שלך. אלוהים מבקש שתמחקי את המושג חטא ככישלון וכמוות מהלקסיקון, ותטמיעי את המושג חטא כמשוב להבא, כתשובה. 

אדם שחטא צריך לסלוח לעצמו, בנוסף הוא צריך לקחת את החטא למסלול של משוב להבא, ולא של כישלון ויסורים, כלומר אדם שחטא הוא יצא מנקודת הנחה ומחשבה מסויימת בתת מודע שגורמת לו לעשות את המעשה המסויים. אם אדם ישנה את החשיבה בתת מודע להתנהגות ראויה, הוא בעצם עשה תשובה.

@עצובהה

קודם כל "בשוּב מדרכו" - אח"כ - "וחיה".

לא נכון להגיד בשם ה' שהוא מבקש למחוק את המושג חטא ככישלון. בוודאי שחטא זה כישלון. אפילו מילולית.

ולא נכון שצריך "קודם כל לסלוח לעצמו". צריך קודם כל לבקש סליחה מה'. להתחרט באמת - צער על החטא. לעזוב ולקבל על להבא. ואז אכן להאמין שחטאו נסלח. ולעלות.

אבל אסור שהוא יגבר על הגורם התורני-אלוקי, שממנו יוצא הכל. הגורם התורני אלוקי הוא המכריע

ישנם רמות שונות של חטאים, אבל באופן כללי כותב רבינו יונה:

"כי יתכן שיתחרט וירע בעיניו על חטאתו אשר חטא, ולא השלים חקו בזה, כי גם הפסד דינר או איסר קשה בעיני האדם, אך אם אבד עשרו בענין רע ויצא נקי מנכסיו, נפשו עליו תאבל ותכבד אנחתו ונפשו מרה לו. וכן על צרות רעות ורבות כאבו נצח, ויגון בלבבו יומם.

ויותר מהמה ראוי שיצטער ויאנח מי שהמרה את השם יתברך, והשחית והתעיב עלילה לפניו, ולא זכר יוצרו אשר בראו יש מאין, וחסד עשה עמו, וידו תנחהו בכל עת, ונוצר נפשו בכל רגע"

http://www.fridmanbooks.co.il/ProductInfo.asp?ProdId=2877&catId=290

ראשית, אם מישהו "סיבך" פה משהו, זה לא אני... אני כתבתי דברים מאד פשוטים. וכך מושג התשובה המקובל. כך ברמב"ם וכו'. זה לא דבר שהתחדש בזמננו..

הפסוק שהבאת, אינו נוגע לענין. שהרי אין מחלוקת שה' לא חפץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה. ל"שובו מדרכו" יש הגדרה ברורה שמתפרשת בתושבע"פ, והיא חרטה, עזיבה, קבלה לעתיד ווידוי דברים. חרטה זה באמת מהלב, שאדם מצטער ממש על כך שנכשל. וזה דווקא מה שמפנה את הדרך גם להרגיש נקי מהחטא, ולעלות בשמחה על דרך מחודשת.

[ואני לא אוהב את הענין הזה, שאדם מנתח את הפסיכולוגיה של הזולת ומנסה להנדס לו איך לקרוא את דבריו ו"להסביר לו" שלכל אחד יש נוגדנים למשהו לא מוכר וכו'... (מידי פעם צץ פה משהו כזה, ש"מסביר" שאת דבריו צריך לקרוא כך ושכל מי שלא מסכים להם, יש לו בעצם איזו "בעיה"... עזוב.. יכול לומר את דבריך, וקבל שאם לא יסכימו, יאמרו את זה).

ההיפך, לא מדובר כאן, כנ"ל, בנושא שהתחדש בזמננו - וזה לא שהנה הגיע מישהו שהיתה לו "הארה" אחרי כל המסורת שכאילו "לא הבינה"... הפוך: אני אומר שאם מישהו כותב הקדמה כזו על דבר מקובל, אז כל מי שקורא, שישים לב היטב תוך כדי קריאה, וישווה למה שחשב מקודם, ויראה בכל נקודה, מסכים או לא? זה סותר משהו שנראה לך או לא?....

אדם שעמל על המושגים הללו לא פחות ממך מן הסתם, ומסתמך על מסורת שעמלה על כך לא פחות - אין כל ענין שיקרא את הדברים "כמו תינוק, כמו דף חלק".. ההיפך הגמור: השיטה הזו, היא גם השיטה, להבדיל, שעל ידה עושים "שטיפות מח", מנסים לנטרל לאדם את הרגשותיו הטבעיות, יושרו השכלי וכו', ולשים כאילו "בבסיס", במקומן, מה שמישהו אחר רוצה לומר...

לא כן, אנחנו קוראים דברים, כאילו "מהצד", בנחת, בודקים תוך כדי הילוך. מעמתים עם מה שחשבנו. אם יֵיראו, לא נתבייש לומר. ואם לא, אז לא.

ולא שייך "תשקיע כמו שאני השקעתי".. (ומה זה "חבל על הזמן שלי ושלך"..) אני לא באתי כאן לנהל דיון "איתך" דווקא - אלא לעזור למשהי ששאלה משהו. ובדיוק בגלל שאיכפת לי טובת הקוראים פה, ראיתי לנכון להעיר על דבריך הקודמים, שהם לדעתי ממש טעות בַּסדר שלהם]

וכעת, לגופם של דברים - קראתי בשלוה מה שכתבת, לדעתי חלק אמיתי וחלק לא (החלק האמיתי, אלו דברים שיש מהשורש שלהם אצל ר' צדוק הכהן וכ אצל הרב קוק זצ"ל).

אתה מקצין: אם אדם תופס שהוא נכשל, אז הוא תופס כאילו "התרסק.. חוסר ביטחון.. הרס עצמי".... 

נו, אם אדם חושב כך - לא פלא שהוא מנסה לברוח מזה ע"י יצירת תפיסה אחרת. בדיוק מאותן הסיבות שעליהן כתבת....

מה שההיא, כותבת הספר, שציינת, כתבה, זה בדיוק בגלל שאין לה את מושג התשובה העמוק שיש בעם ישראל. זה מה שגורם היום לאנשים לומר על כל דבר שצריך "להכיל" וכו' וכו'.. סוג של חרדה כזו, שאם אודה בכך שלא הייתי בסדר, שנכשלתי, אז אני כבר אתייאש ח"ו. זה בא מחוסר אמונת-התשובה, מחוסר ידיעת ערכה וגודל פעולתה.

ואכן, נכון, שאם חלילה מתייאשים, אז לפעמים כאילו "לא איכפת" כי איך אתקן. חוסר אמון בכח לתקן. חס ושלום.

ה"עבירה גוררת עבירה", יכול להיות גם מסיבה כזו, כאילו "מתייאש" חלילה, אבל גם פשוט כי "התרגל", נראה לו ח"ו פחות חמור, פחות מרגיש. "עבר אדם עבירה ושנה בה - נעשית לו כהיתר".. וזה יכול לבוא גם דווקא כי לא רואה בחטא משהו כ"כ "נוראי"...

הפתרון שאתה מציע, זה שאדם יחשוב כאילו מה שעשה הוא מאיזו "אמונה פנימית" לא נכונה, ויחליף אותה באמונה נכונה. חשב שהנאה מסויימת היא משהו "טוב", יתבונן ויראה שלא כך.

זה כמובן יפה, שייך למושג של תשובה-מאהבה. שאדם מגיע להכרה עמוקה איך כל מה שמנוגד לרצון ה' (לא צריך להגיד ל"דת", שזה מושג לא כ"כ גדול..), בעצם אינו רוצה בו כלל, סולד ממנו, רוצה בטוב. אשרי חלקו של מי שכך.

מה המחלוקת? על שני דברים: האחד, מה קורה בדרך. מה מביא לזה באמת. והשני, האם זה כך על כל דבר, בכל מדרגה.

ובכן, בלי שאדם יתנקה ע"י חרטה אמיתית, הוא לא יפַנה מקום לתפיסה אחרת. הוא "מבין" דברים - והיצר עובד.. 

הטעות היא בלחשוב שאם אני רואה שנכשלתי, אז אני חלילה מיואש, "שבוי בביוגרפיה שלי"... ההיפך הגמור: אני מודע לעצמי. אני יודע שיש גם יצר הרע. לא נבהל מזה. אני יודע בוודאות שיש תשובה שהיא מנקה מה שהיה, מחזירה את הכחות למקורם - ושב ורפא לו. יודע שכחות האדם באופן עמוק בנויים לדבר טוב, ואם נטוּ מהדרך - צריך לחזור מזה, ולשוב למקור.  הכל מתחיל מאמונת התשובה. גם זה חלק מהתורה.

כמו כן, לא כל דבר הוא מ"אמונה" אחרת. יש גם יצר הרע. "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין". יש כחות באדם שהם "סתמיים" ומושכים לפעמים לכיוונים לא טובים. אדם צריך להפעיל את בחירתו כדי להתגבר על כך. בוודאי הדרך שגם אתה הזכרת משהו ממנה, היא דרך מעולה: לדעת שאם נעמיק ונרגיל את עצמנו בתפיסה רחבה על ערך הטוב כפי שה' ציווה, אז יהיה לנו יותר קל לחיות את זה. נעבוד את ה' מאהבה. זו מדרגה גדולה. צריך כל הזמן לחתור אליה.

אבל אם אם אדם לא שם - והוא עדיין לא חש את ה"משכני אחריך נרוצה" בצורה כזו שממש תמנע ממנו לחלוטין מליפול בפח הנטיות השליליות - אל יתייאש. לא "יסלח לעצמו" ויגיד, לא נורא, אני רק צריך "להחליף את האמונה"... אלא קודם כל, יתמרמר על כך שנכשל בזה (בדיוק הביטוי ששללת: יתמרמר. וכך מבואר בספר התניא, במילה זו, ובעוד הרבה מקורות). כך הוא "נפרד" מהרע. מכריז לעצמו שזה לא אני. לא רוצה את זה. יש לי אישיות עמוקה יותר (ההיפך מהפרשנות שהבאת לכך). על גבי זה, יבנה תשובה. יקבל לעתיד. ישמח בהתחדשות. וגם טוב מאד שיעשה כמו שהצעת, יעיין איך באמת הרצון הפנימי שלו אינו לשם. אלא לגדול וטהור ונכון יותר. שם ימצא את מבוקשו האמיתית.

ואם חלילה יקרה שוב - אז שוב. ובלבד שלא יסתמך על התשובה כדי לחטוא ("אחטא ואשוב").

צער אמיתי-אמיתי על החטא, מביא לשמחת אמת כששבתי ואינני שם. התנקיתי. וזה יכול לקרות ממש תוך דקות. מהלך אמיתי.

חטא הוא כישלון. הוא "פספוס". מעיד על כך שאני בן אדם ולא כל כחותי כבר בנויים מטבעם לפי כיוון רצון ה', ושלא הצלחתי לצערי להכיוונם עפ"י האמת הגדולה יותר. הוא יכול להעיד על כך שהתפיסה הפנימית שלי לא מספיק עמוקה (על כך אפשר גם לומר"משוב" כמו שהגדרת), או על כך שאינה שולטת בפעל מספיק על מעשי. צריך להתחרט על כך ממש, לעזוב, להתוודות - ולקבל על הבא. כולל אם אפשר, העמקת והרחבת הדעה, שמביאה לתשובה מאהבה (ואפשר לראות, שגם הכותבת כאן, אמרה שהדברים עזרו לה. תפסה אותם בצורה לא חולנית, אלא בריאה ובונה).

ושב ורפא לו.

[מבחינתי בכך הסתיים הדיון. דומני שדברינו, של שנינו, היו די ברורים. ואני רואה שאם לא ייעצר כאןף זה כבר "יתגלגל" יותר מידי. אז מבחינתי, סיימתי כאן. כל טוב, ויישר כח על הרצון הטוב]

שיש בה לדעתי צד של יוהרה, שאין לה כיסוי ("אין להם ביסוס"... "צורת הקריאה שלך"... נו..).

לכל מה שכתבתי, יש מקורות ברורים - וגם מובנים ומורגשים ביושר לחלוטין - ועל סמכם כתבתי.

וכבר אמרתי, אין כל סתירה בין תחושת הכישלון-המקומי והחרטה העמוקה, לבין תיקון הדברים משרשם.

וגם אמרתי, אין בדבריך כ"כ "חדש". דברים ידועים ומוכרים. ולא הכל מוסכם. לא רק בגלל "צורת הקריאה" שניתן לומר אותה גם לכיוון ההפוך.

אלא שבהיות שצָפיתי שלכך יתפתח הכיוון - לפי הסגנון שזיהיתי בתחילה - לכן אמרתי, מוטב להשאיר את הדברים בכך. זה לא ויכוח "בינינו", והקוראים כאן מספיק נבונים.

ה"נכון" בענייני תשובה הוא מה שלומדים ממקורות התורה שבכתב ושבע"פ על התשובה (קל וחומר שגם מאד מובן ומוחש). אם מישהו דן על משהו אחר - אז זה לא על אותו מישור.

הסברתי כבר שאין כל קשר בין הצער עליו מדובר, לבין הרס. ושאינו בהכרח "לפני הבנה פנימית". יש כזה ויש כזה. ומגמת שניהם תיקונית.

אשר על כן, אכן, "הבוחר יבחר"..

הסבתי שימת לב, על דברים שבכ"ז הגבת, לדברים שכבר נאמרו.

ובהיות שאמרתי שלא אתפתה  להמשיך בדיון, לא קראתי את ההודעה הזו, הנוכחית. כבר אמרת: דברים הוסברו  מקודם בפירוט. צורת הדיון כפי שהתחילה הראתה לי שזה לא ייגמר... וכתבתי, הבוחר יבחר.

קודם כל, אני חושב שאני די מבין אותך ומסכים עם מה שאתה אומר 

עכשיו לגבי ההתמרמרות..

לפי הבנתי, זו וודאי לא התמרמרות של "איזה דפוק אני" כמו שנוטים לחשוב

אלא זה אמור לנבוע מתוך גאווה טובה! 

כמו שכותב הארחות צדיקים בעניין הגאווה שהיא טובה:

"כי יהיה אדם יקר-רוח וגבה-לב בענייני העולם הבא, שלא יספיק לו במה שיזדמן לו, ולא יאמר די במה שימצא ידו מהם, אלא ימעט בעיניו כל מעשהו, ותגבה נפשו למעלה תמיד, ויתרעם בנפשו כמו שמקצר מעבודת הבורא ברוך הוא"

רבי נתן כותב על זה בעניין של תקיעת שופר ותשובה.. (אני אשתדל לתמצת)

למה תוקעים תקיעה (שזה קול שלם) באמצע שברים, ואז שוב תקיעה..?

כי אדם שרוצה לחזור בתשובה, חייב קודם למצוא בעצמו נקודות טובות!!

ואז כשהוא קולט שבמהותו הוא בעצם אדם טוב, ועד עכשיו הוא היה שלם..

אז הוא מתחרט שהוא בעצם שבר את הרצף של הטוב וזה באמת חבל..

 לא מתוך כעס והרס עצמי, אלא הוא מרגיש שלא מתאים לו 

לעשות דברים כאלה..

ואז הוא יכול לחזור להיות שלם.

אני מאמין שגם בעל התניא התכוון לזה

א. אני מבין שלדעתך "לא כזה מעניין" מה המקורות. אז זהו שלדעתי זה מאוד מעניין. גם נביא לא יכול לבוא ולבטל אפילו דבר קטן מהתורה כמו שהרמב"ם (אותו אתה מצטט) כותב בפירוש. האם אתה מכיר בן אדם כ"כ חכם שיכול לחדש את כל התורה מפלפולו, ואינו צריך יותר מקורות? 

ב. תתפלא, אבל קריאת מקורות בתשומת לב יכולה ללמד אותנו תשובות להרבה שאלות קשות. למשל מה שאתה שואל על רבינו יונה, לגבי מה מקדימים - את החרטה או את עזיבת המעשה? אז הנה בוא אני אגלה לך שרבינו יונה כבר עסק בשאלה הזאת:http://www.fridmanbooks.co.il/ProductInfo.asp?ProdId=2876&catId=290*הציטוט להלן. ושים לב שהוא גם מביא את הפסוק שלך של "כי אחרי שובי ניחמתי"

והנה אני יודע מה אתה תגיד - אתה תגיד שכאן מדובר בנושא של מי שמתייצב על דרך לא טובה תמיד. זה נכון, אבל שים לב מה קורה כאן. כי אם מישהו מתייצב על דרך לא טובה תמיד, בעניין אחד בלבד, אזי הבעיה היא כבר לא אותו העניין אלא הבעיה היא באמונה, בהבנה שזה רע. והאם בדברים אחרים בתורה הוא מאמין ומקפיד עליהם? אם כן, אזי כבר מדובר באדם שמתייצב על דרך לא טובה תמיד באחד העניינים, אבל בענייני אמונה הוא נכשל רק מידי פעם - רק כשהוא מגיע אותו החטא! כלומר בעניין האמונה הוא צריך להרגיש קודם על חרטה וצער על זה שבעניין החטא הזה אין לו מספיק אמונה. וצריך להרגיש מתוסכל - למרות מה שאתה כותב כאן ידידי - צעירים מעל עשרים בכל זאת במצב הזה צריך כמו שהסברתי והוכחתי - כאן כן צריך להרגיש מתוסכל וצריך להרגיש עוד פעם מתוסכל ועוד פעם מתוסכל. לא מתוסכל מהפער בין המציאות לשאיפה, אלא מתוסכל מהפער בין ההבנה והאמונה לבין חוסר היכולת לבנות באישיות את הרגש המתאים עבור מצווה זו ומקומה הנכון בנפש. זה לא תיסכול שמטרתו להרוס את האישיות ואת ההרגשות, אלא תסכול שמטרתו לבדוק שוב ושוב היכן הטעות, מדוע זה קורה לנו שוב ושוב. מדוע אנו לא מצליחים להגיע לייצוב של עמדה ברורה ואמיתית בעניין. איך כותב הרבינו יונה "כי גם הפסד דינר או איסר קשה בעיני האדם. אך אם אבד עושרו בעניין רע ויצא נקי מנכסיו - נפשו עליו תאבל ותכבד אנחתו ונפשו מרה לו" זה מה שקורה בכל אופן אצל אדם בריא בנפשו.

ג. הנביאים שאתה מביא שמדברים על כך שהעיקר הוא תשובת הלב - תראה כמה הם משקיעים בלעורר את הרגשות להצטער, ולגרום לאדם לחשוב שוב ושוב על מעשיו. תראה כמה משה רבינו השקיע בלכתוב על קרבנות חטאת. וגם על שאר קרבנות שעל פי חז"ל מגיעים על חטא, גם עולה ושלמים (מלבד הקטורת שבאה רק על השמחה)

__________________________________________________

הציטוט של רבינו יונה מסעיף ב'

ודע כי מי אשר חטא על דרך מקרה, כי התאוה תאוה ויחזק עליו יצרו ויתקפהו, ולא נחלצו רעיוניו וחושיו בפגעו בו, ולא מהרו לגעור בים התאוה ויחרב, על כן יגורהו היצר בחרמיו, ונפל במכמוריו לפי שעתו ועתו, בהיות רוח היצר רע מבעתו, ולא מאשר חפצו ורצונו למצוא עונו, ולעשות כמוהו אחרי זאת.

ראשית תשובת האיש הזה החרטה, ולשים יגון בלבו על חטאתו ולהיות נפש נענה ומרה כלענה. אחרי כן יוסיף בכל יום יראת ה' בנפשו, ויתן חתת אלקים בלבבו בכל עת,

עד אשר יהיה נכון לבו בטוח בה', כי אם יוסיף יעבור בו היצר ויפגשהו כפעם בפעם, ורבה עליו תאותו כמשפט הראשון. לא יהיה נפתה לבו עליו - ויעזוב דרכו, כמו שנאמר (משלי כח, יג): "ומודה ועוזב ירוחם", הזכיר תחלה "ומודה" על החרטה והוידוי, ואחר כך "ועוזב".

אך האיש המתיצב על דרך לא טובה, תמיד, וגבר על חטאיו דורך בכל יום ושונה באולתו, ושב במרוצתו גם פעמים רבות, וכל עת אוהב הרע ומכשול עונו ישים נוכח פניו, רוצה לומר התאוה והיצר, וחפצו ומגמתו, אשר לא יבצר ממנו כל אשר יזם לעשות.

ראשית תשובת האיש הזה, לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה, ולהסכים לקיים ולקבל עליו לבל יוסיף לחטוא, אחרי כן יתחרט על עלילותיו הנשחתות, ויתודה לשוב אל ה', כמו שנאמר (ישעיה נה, ז): "יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו".

והמשל בזה - למי שאוחז השרץ ובא לטבול ולהטהר, כי יניח השרץ תחלה ואחרי כן יטבול ויטהר. וכל זמן שהשרץ בידו עוד טומאתו בו, ואין הטבילה מועילה. והנה עזיבת מחשבת החטא - היא השלכת השרץ, והחרטה מאשר חטא והודוי והתפלה - במקום הטבילה.

א. אני מצטט את הרמב"ם פרק ב. עיין שם. אני לא מדבר באוויר. בנוסף אין שום סיבה לא לחלוק על רבינו יונה {בכבוד} אם אני חושב אחרת ויש לי סיבה טובה. גם אם לא היתי נסמך על הרמב"ם.

ב. עם הפסקא הראשונה בציטוט אני לא מסכים אני חושב שזה גורם להרס. הפסקא השניה זה התבוננות לאחר חשיבה ולכן אני חושב שזה חלק אינטגרלי מהתשובה.

ג. לא להצטער. לשנות כיוון - עיין יחזקאל לג. וזכריה בעצמו אומר שאלוהים לא רוצה צומות ומספד וצער הוא רוצה שינוי כיוון. לקורבנות יש כמה סיבות. ואני לא רואה קשר ישיר בין קורבן חטאת לצער. 

א. "חכם בעיניו" אינה מעלה

ב. כנ"ל. כאשר אדם חוטא באופן חד פעמי, מסתבר שהוא עשה זאת מתוך משובת הרגע, ובדרך כלל הוא עצמו ירצה קודם כל להצטער על מעשהו. 

ג. כן, אבל איך אתה מסביר את כל הביטויים הקשים והחריפים? הם לא נועדו לגרום לאנשים לעורר את הרגשות?זכריה לא אומר שאלוקים "לא רוצה", אלא שזה אינו "המרכיב הפעיל" בתשובה. אבל "מרכיב פעיל" בלי מה שמאפשר לו לפעול - מה הוא יפעל?

לקרבנות יש כמה סיבות? אשמח לשמוע. בכל מקרה הקרבנות הם לא חלק מתשובת הלב. זה לא משנה אם זה קשור לצער או לא. תתפלא אבל גם לי יש מעבר למחשבה אחת שאני מדבר עליה.

א. אם זה גנות לחשוב . אז אני מוכן להיות מגונה.

ב. הצער הוא תסכול עצמי שהוא הרס.

ג. לעורר לחשיבה פנימית לדרך טובה לא לתסכול.

ד. אנטיתזה לע"ז כמו הרמב"ם. או במישור הפסיכולוגי של ההתבטלות והאפסות כמו הרמב"ן.

הקורבנות לא קשורות למושג תשובה. אתה יודע שגם ביום הכיפורים שזה שיא התשובה יש קורבנות -  והתורה מדגישה את הוידויים יש ביום כיפור 3 וידויים- גם חטאת אין לה כל כך משמעות ללא וידוי. בנוסף לרמב"ן שלומד מהפסוק "ושבת.." אין מה לדבר בכלל על קורבנות. לרמב"ם שלוקח את הפסוק מקורבן אשם עוד יש לך קשר {לא מוצדק} לקורבנות.

א. אם "לחשוב" פירושו להיות "חכם בעיניו", אז כן, זה גנות. 

ב. אדם שחוטא באופן חד פעמי הוא לא מתוסכל מעצמו, הוא מתוסכל מזה שהמציאות החיצונית מפריעה לו בחיים ומבלבלת אותו

ג. כן אבל אמרתי, הנביאים מדברים בצורה עם רגשות מאוד חזקים, ולכן ברור שזה חלק מהכוונה שלהם, ותסכול - כן זה רגש אנושי שהוא חלק אינטגרלי מקשת הרגשות שכל אדם בריא חווה

ד. אז יש לך הסברים יפים, אבל גם לחז"ל היו הסברים, חטאת ואשם בודאי באים על חטא זה הרמב"ם והרמב"ן לא יכולים לחלוק, ויש כמה סוגים של חטאות ואשמות, מה שמראה על חשיבות הדקדוק בעניין, וחז"ל אמרו שגם עולה באה על הרהור הלב, ושלמים על מצוות עשה. האם חז"ל לא הבינו את טעמי הקרבנות? הם היו יותר קרובים בתרבותם לתרבות הקרבנות מאשר הרמב"ם והרמב"ן

ולגבי הוידויים - זה מה שאני עצמי אמרתי - החרטה והוידוי (גם חרטה) הם ה"מרכיב הפעיל" של התשובה, אבל "מרכיב פעיל" בלי "מרכיב מיישם" אינו פועל כלום, וזה לא דווקא קרבנות, מה שחשוב הוא שינוי הדרך בפועל, להיות "דתי בלב" זה ממש לא מספיק

א. לא רואה קשר בין "חכם בעיניו שלא מקשיב לאף אחד בתור תכונת אופי. לאדם שחושב ויש לו סיבה מוצדקת ומוסברת שבגללה הוא לא מקבל דבר מסויים.  מגונה? יופי.

ב. אתה נכנס לעמדה אידוקטיבית ברגשות של הסובייקט - שזה כשל. = בכל מקרה אני טוען שהרגש הזה הוא מגיע תוך כדי ומאותו מקום של תסכול וצליבה עצמית. 

ג. "ברור שזה חלק מהכוונה שלהם" - הנביאים מדברים בהמון דימויים ומטפורות כחלק מצורת הדיאלקטיקה שלהם. בלי קשר לנסיון לעורר תסכול. בנוסף הראתי לך למה ברור ההיפך ואלוהים לא מחפש מספד וצער, אלא שינוי חשיבה. {דרך אגב זה דברים בסיסים שגם הרמח"ל בהקדמה למסילת ישרים כותב}  = = = תסכול עצמי ושיפוטיות הם רגשות אנושיים שאנשים חווים אבל הם ממש לא טובים זה "רעל רגשי" בדיוק כמו כעס.

ד. לא הבנתי מה הקשר בין דברי חז"ל לתסכול וצער? גם בתורה כתוב שהציץ מכפר על עוון הקודשים ויש בחז"ל ובראשונים כמה הסברים... זה אומר משהו על צער ותסכול?!

המרכיב המיישם הוא הפעולות - מתוך חשיבה אחרת. אבל ממש לא תסכול וצער.

א. אין להפריד בין תכונות האופי לבין המחשבות. שניהם נעשות על ידי אותו אדם. אדם יכול להיות חכם באמת, ועדיין להיות גם בבחינת "חכם בעיניו". האם הוא צודק? אולי, אבל זה לא אומר שהוא אמור לדחות את דברי הגדולים רק בגלל דעתו האישית. ובודאי לא להכריז בקול גדול שכולם טועים חוץ ממנו.

ב,ג,ד. אתה בעד חשיבה ונגד רגשות. הבנתי. אני בעד חשיבה וגם בעד רגשות. 

א. אני לא בטוח במאה אחוז בשום דבר ממה שאני חושב. אבל הסברתי למה אני חושב כך אחרת. = = לא דחיתי - אמרתי שאני לא מסכים ושלדעתי זה רגשות של הרס. לא לגיטימי מבחינתך? מגונה? אוקיי - לך מגונה לי זה לא.

בגד - ממש לא! אני בעד רגש, אי אפשר להפריד בניהם - ורק בגלל זה אני טוען שאדם צריך להכיל לאהוב ולקבל את עצמו ללא שיפוטיות ללא תסכול והרס.

לאחר שהוא שינה חשיבה הוא צריך להבין מבחינה רגשית {חרטה לא צער ותסכול} שההנחת יסוד שלו היתה מוטעית. 

א. השאלה הייתה האם רבינו יונה צודק שהוא מדבר על רגשות צער חזקים. וגם הרמב"ם מדבר על רגשות צער, גם אם הוא לא מדגיש אותם בעוצמה כמו שהדגיש רבינו יונה. אתה יכול לא להסכים, אבל לא להגיד שלדעתך "אין שום סיבה לא לחלוק". יש סיבה לא לחלוק.

ב,ג,ד. להיות נגד רגשות צער - זה כמו להיות נגד שינויי חשיבה. רגש הצער הוא רגש טבעי שמהווה חלק מתהליך שאדם עובר בזמן שהוא משנה חשיבה או משהו בחיים. כמו שאדם מבין שהוא צריך לשנות חשיבה, וזה כולל להבין שקודם הוא טעה - בהכרח מתלווה לזה צער. כשאדם מבין שהוא טעה הוא צריך לחשוב שוב ושוב מדוע הוא טעה, ואיך לא יטעה שוב, וכו'. אותו דבר בדיוק בעניין הרגש - הוא צריך להרגיש שוב ושוב כמה הרגשות הקדומים לא התאימו לו ולא היו כדאיים ולא תורמים לו.

א. אין שום סיבה לא לחלוק התכוונתי עקרונית. אין שום סיבה שאני לא אחלוק אם יש לי סיבה.

ב, ג, ד. ממש לא!!! זה לא הרגש בזמן שינוי חשיבה והצער ממש לא הכרחי. הרגש של הצער בנוי על הרגש של הכישלון. אם לא תחשוב כך לא תרגיש כך. אתה תהיה שמח כשתשוב. תשובה לא חייבת לבוא מתוך מועקה רגשית זה טעות לדעתי 

הבהרת את המחלוקת ביננו בצורה טובה מאוד! - צעירים מעל עשרים עיין כאן

א. גם אם יש לך סיבה לחלוק, עדיין יש לך סיבה לא לחלוק - והסיבה היא עצם העובדה שאדם גדול, אנשים גדולים אמר/ו אחרת.

ב. להרגיש צער זה לא אומר לזהות את האדם עצמו ככישלון. זה פשוט לא קשור. להפך. זה בדיוק בגלל שאתה מודע לטוב שבך ומרגיש שמח בטוב שבך. אתה מודע ומרגיש בכך שהחטא לא מתאים לך. וכן, גם שזה לא מתאים לקשר שהאדם רוצה עם אלוקים. כי מי שלא חכם בעיניו מודע לכך שלאלוקים גם יש מה ללמד אותו. ולהדריך אותו. בדרך הנכונה והראויה והכדאית והשמחה. 

א. לא מסכים בכלל! בלשון המעטה. זה שהם גדולים לא אומר שיש סיבה לא לחלוק.

ב. הצער הוא בדרך כלל תסכול שמגיע תוך כדי ומאותו מקום של מחשבה שיפוטית הרסנית. המודע הזה שכתבת גם מתפתח לשיפוטיות הרסנית וגם מונע מתוך השיפוטיות.

אם אדם לא יהיה שיפוטי אני מבטיח לך שהוא לא ירגיש "צער". 

א. מוזמן להסביר למה אתה חולק על זה.

ב. אתה רואה משהו שלדעתי לא מתהליך התשובה {לדעתי הוא הורס} כחלק מהתהליך.   הסברתי את דעתי כאן מספיק. אנחנו נשאר חלוקים

א. הסברתי

ב. גם אני הסברתי מספיק. אכן נישאר חלוקים

גם מנסיונם של כאלו שכתבו פה, וגם ממה שמפורש בדברי רבותינו ראשונים ואחרונים, שצער החטא והחרטה עליו, לגמרי ממנפים את האדם, אחרי הפעולה הטבעית של פליטת "החומרים המזיקים" כמו בגוף, בלי איבוד התחושה הטבעית-מוסרית הזאת - 

אז ממילא, הבחירה האם לעשות מתחושה מוסרית יפה ונכונה של צער והרגשה רעה על הרע שנכשל בו האדם - ומתוך כך לשוב מזה בלב שלם, שבור ושמח - משהו טוב, מוסרי וממנף, או משהו "מתסכל, מרסק ושובר" (שזה כנראה "נסיון חיים" של אחרים, ולאו דווקא מבני-ברית) - לגמרי נתונה בידי האדם. והאדם הבריא, יאמין בתשובה ויבחר בחיים.

פוק חזי מא עמא דבר

יש מחקרים עדכניים = אם מעניין אותך המידע הזה אני ממליץ לך לקרוא את הספר "איך אנחנו מחליטים"  {יש גם קצת מידע בספר המוח של מוצארט וטייס הקרב}

{ברור שיש רגשות שקשורים לטראומה או לחשקים שם הסיפור שונה, כי זה בחלקים אחרים במוח כמו "תאלמוס" "אמיגדלה" }

זוהי דעה קדומה ואינטואיטיבית שאתה לא חייב להיות נאמן לה, כי היא לא מביאה כלום חוץ מרעל רגשי.- - -

אבל זכותך להישאר בדעה האינטואיטיבית הזו {וכמובן להסתמך על המושג תשובה} אמרתי כבר לעייל למה אני חושב אחרת ולא מסכים ולא נחזור על זה.

רגש של צער ותסכול עצמי נובע מחשיבה שיפוטית הרסנית

אינטואיטיבי לחשוב שזה טוב, לאחר לימוד מבינים שזה גרוע.

ממש לא מוכרח כמו שהבהרתי.

זכותך..

זה שייך למה אתה מציב במחשבות שלך תקבל ברגשות.

דרך אגב אם יש לך אינטואיציה לכעוס? גם אז אתה כועס? 

{אני מניח שלא} אז למה אתה תולה בזה יותר מדאי?

{רק מעיר שבתחום המדעי יש משקל מסויים ולא בלעדי לאינטואיציה. {עיין ערך פיזיקה אריסטוטלית שכולה אינטואיציה ואין לה משקל} לולי זה אנחנו נהיה אמפריציסטים מובהקים - אבל ממש לא בתחום הרגשות}

פשוט מאוד.

יש את מה שקרה במציאות. 

ויש את מה שאת חושבת שקרה במציאות.

מה שקרה זה שעשית משהו שאלוהים אמר לא לעשות.

מה שאת חושבת שקרה  - את שופטת את עצמך ומתוסכלת, אני כישלון, למה עשיתי, איך יכולתי, איזה אפס יצאתי, וכ'ו  וכ'ו אני לא צריך להדגים את המלחמה שלך נגד עצמך..

מה שאני רוצה שתחשבי שקרה - תסלחי לעצמך בלי לשפוט, בלי אני כך וכך בלי למה עשיתי.... תכילי את מה שקרה, ותביני שבני אדם טובים טועים, ותסלחי לעצמך. לסלוח לעצמך זו מילת המפתח. אחר כך תסתכלי על מה זה שעשית משהו שאלוהים אמר לא לעשות כמשוב לכך שמשהו בחשיבה הפנימית לא מתוקן, תתקני ותשני חשיבה.

כלומר מה את צריכה לחשוב שקרה -  {תסלחי לעצמך} ותראי את החטא כמשוב לא ככשלון.

רב האנשים חיים את מה שהם חושבים על המציאות במקום לחוות את המציאות עצמה

"ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו"

תחשבי רגע על המשפט הזה.

הוא כ"כ נכון.

את יודעת מה זה להיות כלי חמדתו של בורא העולם?

זה מה שאת!!

אותי זה מחזק בסיטואציה כזו..

ונ.ב , זה וודאי היצר הרע שמסובב אותך להכנס לבאסה. זה הכי כיף לו. לתקוע את הסכין, ואז לסובב לאט לאט ולבאס אותך.

נ.ב.ב עכשיו גם אני כמעט נפלתי בנושא מסויים(נפילה בשבילי...אחרים יראו את זה אחרת) ובזכותיך התחזקתי ונשארתי עומד זקוף. תודה.

אולי אם הייתי מבין בו יותר היה לי קל יותר.

לא יודע.

לילה טוב!

אם שבת  באמת, ואח"כ קרה שוב - זה לא שייך למה שעשית לפני כן, באופן מהותי.

נכון שצריך להיזהר שלא להחזיר את ההרגל הרע.

אבל אם השתדלת באמת, וחלילה קרה - אז את שבה שוב, באמת. וזה שאת מתביישת אפילו לבקש סליחה, מראה שאיכפת לך מאד.

לפעמים היצר הרע בא מכיוון כזה. מתחפש ל"צדיק", מייאש, אומר לך שאין סיכוי.. כי הנה, חזרת וקרה שוב... אל תאמיני לכך בשום אופן.  כשחזרת אז באמת, הקיימת מצוות תשובה. ואם חלילה קרה שוב, למרות מאמצייך הגדולים, אז את תחזרי שוב, תתוודי בלב נשבר על כך, ועל כך שלא עמדת במה שקיבלת - ותשובי מחדש.

אל תפחדי שאת "חוזרת לזה". אל תחשבי על זה. זה עצמו גורם.. תתני אמון ביכולתך.

תנצלי את הצער הגדול, להחלטה יותר חזקה, תקיימי מצוות תשובה - חרטה, עזיבה, קבלה על להבא, ואמירה בפה של זה - ותאמיני בהחלט שאם אמרת באמת, ה' סולח.

יש אנשים, בשליחות היצר, שרוצים שהחוטא ירגיש כישלון על עצם זה שהוא רוצה לחזור בתשובה. והרי לחזור בתשובה זה טוב, אז איך הוא יגרום לו להרגיש שזה כישלון? פשוט מאוד: הוא מסיט את הכישלון מעצם החזרה בתשובה לצער על החטא. כאילו הצער הזה הוא כישלון. 

כותבים פה כל מיני דברים על תת מודע.  אף אחד לא יודע מה יש בתת מודע של אף אחד. ולא בטוח בכלל שיש כזה דבר "תת מודע". עד פרויד אף אחד לא חשב שיש כזה דבר. וגם פרויד היו כאלו שחלקו עליו. "תת מודע" זה דעת יחיד.

אם אדם חושב שאסור לו להצטער, הוא פשוט יחשוב שהוא לא *באמת* צריך לחזור בתשובה. הוא רק צריך לעשות איזה טקס, להקריב קרבן חטאת, להגיד אשמנו בגדנו - ו-הופ הכל מתחיל מחדש. לא זה לא ככה. בן אדם צריך לייצב את עצמו בצורה נכונה.

ירמיהו כג/ניקוד – ויקיטקסט

יד וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ הָיוּ לִי כֻלָּם כִּסְדֹם וְיֹשְׁבֶיהָ כַּעֲמֹרָה.    טו לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עַל הַנְּבִאִים הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה וְהִשְׁקִתִים מֵי רֹאשׁ כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכָל הָאָרֶץ.

מפורש בהרבה מקורות.

[אגב, לא דווקא הכרחי לנושא, אבל בגלל שהזכרת, יש פסיכולוגים מודרניים שאומרים שכל ה"תת מודע" זו המצאה שאין לה כל הוכחה..]

מתוך אורות התשובה, לטובת הקוראים:

"והאדם , שם חטאו נוכח פניו ומתחרט עליו ומצטער על אשר נוקש בפח  החטא, ונפשו מטפסת ועולה, עד שהוא משתחרר מהעבדות החטאית ומרגיש בקרבו את החרות הקדושה הנעימה מאד לנפשו הנהלאה".

"הרי הוא מתענג על אשר הנ‏חם, שמרגיש בו אותו הנעם האלה-י, המיוחד לבעלי תשובה, הנעים ביותר, עם הטעם המעדן של שבירת הלב ודכאות הנפש, המחוברת עם אמונה עמוקה של הצלה וישועת עולמים"

"העוונות הם עצם היגון, וכשהנשמה מיטהרת, היא מרגשת את העצמיות של העוונות, ואז היגון של התשובה מתגבר עליה, ובוער בקרבה אש הצער של הנשמה והבושה והפחד האיום, ובזה עמנו היא מזדככת ותוכל אחר עבוד הזעם לשוב לאיתנה, להיות עומדת בחסנה ובכבודה העצמי"

"גדול ונשגב הוא אושר התשובה. האש השורף של צער החטא בעצמו, הוא מזקק את הרצון, מטהר את האופי של האדם בטהרה עליונה ומאירה, עד שהאושר הגדול שבאוצר החיים של התשובה הולך ומתפתח לפניו. הולך האדם ומתעלה ע"י התשובה, על ידי מרירותה וע"י נעמה, על ידי יגונה ועל ידי שמחתה

אין דבר מצרף ומטהר את האדם ומעלהו למעלת אדם באמת כהעמקת התשובה, "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד" ".

ועוד ועוד. בענייני השקפת עולמה של היהדות על התשובה - אנחנו סומכים על המומחים בכך..

כמובן, לא סותר שינוי חשיבה, והעמקת חשיבה. תשובה אחַר בינה. וכמובן, אי-יאוש מעצמו בשום מצב.

שנכשל. שמזכך בעצמו.

לא סותר שמבין/יודע/חש את השקר/הרע שבחטא, בעומקים שונים, ומתך זה מתעורר.

אתה כל הזמן מנסה "לתרגם" את דברי כדי שיצא "צער של התרסקות".... (אולי כדי להבהיר איפה בכלל ה"מחלוקת"...). צער עמוק של חרטה, אינו "התרסקות", חס ושלום. אלא של הסתירה בין החטא לבין אמת-האדם, לבין רצון ה'.

כבר אמרתי כמה פעמים, שזו טעות בהבנת מהות הצער הזה.

מי שמאמין אמונת אמת במהות התשובה, אינו מפחד מזה. זו לא התפכחות "קרירה", אלא הרגשה עמוקה של הצער על החטא שנכשל בו (בין בגלל התגברות יצר, שגם זה לצערנו עלול לקרות אם לא "תפס אותו" מראש, בין בגלל טעות בהבנה/ידיעה) - ודווקא מתוכה, הרגשת התנתקות מהרע, ושמחת ההתחדשות. ועוד לפני שנכנס לעומק הצער הזה, באמיתיות, יודע שיצא מה"אמבטיה" המנקה הזו, נקי ושמח..

רגש החרטה בתהליך התשובה תבוא לאחר התשובה ולא לפניה.

הרגש שלפני התשובה זה רגש של תסכול מהפער בין המציאות לשאיפה הוא מגיע תוך כדי ומאותו מקום שממנו מגיע  הרגש של האכזבה עצמית ההלקאה העצמית השיפוטיות ושאר מרעין בישין

לגבי מה שטענת על התשובה אני אעתיק את דברי מהתגובה שלא קראת - 

הנחת שהחרטה וצער לפני התשובה (שוב.. לדעתי תסכול והרס) מגלים שאני לא רוצה להיות כזה. 

טענתי שזה לא נכון כי..
 כמו שאמרתי זה הופך לתסמונת האם כבר אז כבר.

והתירוץ שלך שהתשובה מנקה את העבר לא ראלי.

 כי מבחינה מעשית תשובה היא בעצם שינוי מבנה החשיבה ועל ידי כך שינוי ההתנהגות שמביא לשינוי האישיות והזהות במובן הזה "איני אותו אדם" איני אותו האיש שעשה את אותן המעשים". --

מה שאתה טוען זה שהגדרת התשובה היא מין תופעת קסם לא ראלית המוחקת את התודעה ועל ידי כך אין צורך להכיל ולסלוח לעצמו כי מחק את העבר. (זוהי גם נקודת המחלוקת העיקרית ביננו)

א. שהחרטה היא ממש חלק מהתשובה (כדברי הרמב"ם ועוד ועוד).

ב. הרגש, כאשר פתאום "תופסים את החטא", הוא אכן, כפי שכתבת, גם תסכול מהפער בין השאיפה למציאות; גם צער טבעי עמוק, סלידה, על הרע/הגסות וכד', לפי הענין.

ג. שיפוטיות של מעשה (לא של האדם בכללותו. להיפך, להאמין בטוב שבנו, ברצון הבסיסי שהוא לטוב), אינה דבר גרוע. אדרבה. ואפילו אכזבה מקומית ו"הלקאה עצמית" - "למה נתתי לזה לקרות".. אלו דברים שלא צריך לפחד מהם... כמובן, כשלא סוחפים אחריהם את כל האישיות; אלא מנצלים לעליה עצמית, תוך התנערות, באמונה אמיתית בטוב שבפנים. 

הדברים הללו, נהיו ל"מרעין בישין", רק מתוך תרבות שאין בה אמונת התשובה, אמונת הטוב העצמי. שמפחדת שמכל חרַטה, כבר האדם יראה עצמו רע. מה פתאום.. אדרבה. אמיץ ומתעקש על דרך הטוב. ואפילו יקרה לו הרבה. אין יאוש כלל. ואפילו עדיין לא מצליח לגמרי - אבל באמת משתדל ממש ורוצה - ישמח על כל טיפה של טוב שכן מצליח. וזה יתן לו מדרגה הלאה.

ד. "חרטה וצער" (אני לא אמרתי "לפני התשובה".. את זה אתה אומר. אני אמרתי שזה ממש חלק אינטגרלי מהתשובה. שָלב א. ולא סותר שזה יבוא אחרי התבוננות. "ולבבו יבין - ושב ורפא לו". אבל ה"תשובה" עצמה, היא מהחרטה ואילך) - פה נקודת מחלוקת עיקרית. אני אומר שזה מנקה מהחטא באמיתיות, וכתוצאה גם מנתק ממנו, מנער אותו.  אתה אומר, זה "תוקע" בחטא - ולכן מושך ח"ו לחטוא עוד...

ודעתי היא, שההסתכלות עצמה נתונה לבחירה... ומי שיסתכל על  החרטה כמו שאתה אומר, כאילו ח"ו "תסכול והרס".. באמת עלול להגיב כך, ולכן יחפש דרכים "לברוח" מזה. אבל מי שיסתכל כפי שהיא החרטה במקורותינו, אז גם אם יצטער במהלכה במידה זו או אחרת, סופו להרגיש נקי ומזוכך ושמח... ובאמיתיות.

[זה קצת מזכיר, כאלו שמפחדים שמישהו בוכה.. מי יודע היכן "יתקע" אותו.. אדרבה, לפעמים מנקה מטהר ומעלה. העיקר שלא יהיה של יאוש. זה בבחירה. וזה בדיוק ההבדל]

ומנסיון, דומני של כל מי שהתנסה בחרטה מסוג זה שכתבתי, אפשר לראות בפעל שזו אכן התנערות, התנתקות, מביאה מיידית לעליה.

ה. אתה טוען שמה שכתבתי על התשובה שמנקה את העבר "לא ריאלי, כי התשובה היא...", אבל זה כי אתה טוען שכך היא התשובה.

אבל - אנחנו באמת מאמינים במה שאמרה תורה, שאכן מי ששב, הקב"ה סולח לו. זו אכן אמונה. זה הדבר הכי ריאלי..  ואם רשע יאמר לאִשה, "הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור", הרי זו מקודשת, "שמא הרהר תשובה בליבו". כלומר, אפילו הרהור של רגע, חרטה ורצון כזה, כבר "הופכים" אותו.

אינני שולל את השינוי העמוק בחשיבה ובהסתכלות, שמביא את האדם לתשובה (דהיינו: לחרטה על כך שנכשל במגע עם המישור הקודם שהיה בו, שזה מה שגומר את הניקוי; ולעליה על מישור חדש) - אדרבה, זו תשובה עמוקה ואמיתית. תשובה מאהבה, כפי שכבר אמרתי.

אבל לעיתים, בעוה"ז, גם בעל "מחשבה נכונה" יתכן שיִצרו לא יהיה בשלטון תפיסתו הנכונה בזמן מסוים, או לא שמר על גדרים נכונים, זה לא בסדר, והוא יצטרך להתחרט ולשוב מזה. הוא יתבונן כמה זה רע ומכוער, יסלוד מזה, וגם ע,י כך יוכל לומר, "איני אותו אדם"..

ו. אתה מציג ברירה, או "שינוי מבנה החשיבה" וכו' - או "תופעת קסם לא ריאלית".

ואני אומר, לא. זה גם וגם. 

זו אולי הנקודה המרכזית. אם חושבים שה"תשובה" זה סה"כ משהו בפסיכולוגיה, ומפחדים כל הזמן שזה נמצא ב"תודעה", אז באמת זה יכול להביא לכל מיני נסיונות בריחה ו"הכלה" גם של מה שלא צריך.

אבל אני לא אומר שזה "מוחק את התודעה"... אלא שתשובה מתחילה מאמונה בה', אמונה בטוב הפנימי שיש באדם ושהוא יכול לחזור אליו, ומאמונה בכך שה' אמר בתורתו שתשובה מתקנת ו"מעדכנת". תשובה ממש ומה שהיא עושה, זה חידוש של התורה. חסד ה'.

וכמו כן אומֵר, שצער וחרטה על הכישלון, הם - במהותם הפשוטה, כשיש לאדם את האמונה של התשובה והם מחוברים בה - הם עצמם מרחיקים מהחטא שאינו רוצה בו, מתנער ממנו, יודע שה' סולח לו - וע"י כך" אינו אותו אדם"...

נכון, שאפשר אח"כ לפעמים, ובמדרגות מסויימות, גם להתבונן בנקודות ה"חיוביות" שבעצם סחפוּ לרע. מה הנקודה של החיוב שבשאיפה - ואיך מוציאים אותה לפעל בדרך חיובית. תשובה מאהבה שזדונות נהפכים בה לזכויות.

אז הבהרנו את נקודות המחלוקת או הלא-מחלוקת, וכל אחד יקח את הטוב ממה שימצא...

אני רק אומר שתי מילים.

לדעתי החרטה של אחרי מעשה התשובה היא חלק אינטגרלי מהתשובה, בדיוק כמו וידוי, וכמו שכתב הרמב"ם {שממנו  ציטטתי}. משום שתשובה זה שינוי חשיבה, וחרטה זה שינוי והבנה רגשית של הדברים לא רק הבנה שכלית. זה השלב האחרון בתהליך.

לדעתי זה שחור או לבן - או שאתה מתוסכל מעצמך או שאתה מתחרט רגשית לאחר ששינית חשיבה תוך הכלה ואהבה עצמית. מנסיון אישי מאוד כואב שלי עם מתבגרים אני יכול לומר שאני רואה המון שיפוטיות דתית הרס עצמי תסכול עצמי חוסר ביטחון ושאר מרעין בישין - לעיתים זה מה שגורם לאם כבר אז כבר ולנפילות הבאות, וראיתי את זה - כל זה כי הם נותנים מקום לריקבון להרס ולתסכול העצמי של אחרי החטא ולפני התשובה. תורף דברי הוא - שאין מצב שמתבגר דתי יעבור כל כך הרבה תהפוכות נפש רעילות, ויסחב מטענים רגשיים שמלאים בהרס ושיפוטיות עצמית רק בגלל שהוא דתי ורוצה לקיים את התורה . לדעתי זאת לא התשובה שהתורה מחפשת. 

החידוש שאתה מדבר עליו זה חידוש בין האדם לאלוהיו בהקשר לשכר ועונש, או אפילו למעמדו של האדם לפני ה'. אני מדבר על התהליך עצמו שהוא אנושי - אני לא מדבר בהקשר התיאולוגי.

התורה מבקשת תהליך אנושי, לשוב, בצורה אנושית ראלית - וכמו שהרמב"ם כותב. היא לא יוצרת מציאות חדשה ומושג חדש בעולם - {אתה חושב שאמונה בטוב הפנימי גוברת על התסכול, אני חושב שהיא יוצרת אותו -אני טוב ועשיתי כך וכך?!! - - - מה שאני טוען זה לומר כן, עשיתי כך וכך אני עדיין טוב, גם טובים טועים, לסלוח לעצמי ולהכיל, להבין לאהוב את עצמי ולברר את נקודת השקר שבגללה פעלתי - ולשוב מתוך שמחה. לא שיפוטיות.}.

גם אדם גוי עובד עבודה זרה או איש חמס ומרמה ששב בתשובה הוא עשה פעולה אנושית ראלית, וגם כביכול אדם שהחליט להפסיק לעשן הוא שב אמנם לא לתורה - אבל "לדרך הבריאה", זהו תהליך אנושי שהתורה והנביאים קוראים אליו.

{הרמב"ם במורה נבוכים כותב שעצם זה שהתורה קוראת לתשובה זה חידוש בהקשר התיאולוגי -שהרי אדם חטא צריך לשלם על חטאו - יקוב הדין את ההר ואי אפשר למחוק את העבר. במובן של שכר ועונש זה חידוש. אבל התשובה עצמה היא תהליך אנושי}

שראיתי לפי תגובתך הראשונה, שלא יהיה לכך סוף (בלי שתגיב שוב) ושעל כן מיציתי שם.

כיוון ששאלת משהו ש"אתה לא מבין", ובסגנון ראוי, הבהרתי שוב - וכן בהמשך את תמצית הנקודות עליהן הערת שאתה חולק, כדי שתהיינה העמדות ברורות לטובת מי שמתענין.

מכיוון שראיתי כעת שבחרת לענות שוב, אני "מתאפק" ולא קורא - שלא אצטרך להגיב שוב (כשאין לי ספק שאז גם אתה תגיב מחדש..). דומני שהדברים כבר הובהרו הבהר היטב. והבוחר יבחר.

[ובחיוך אומַר - יש בכך "תשובה" לעומת השרשור.. אז אמרנו שצריך לקבל תשובה באהבה...]

אז אתייחס, כפי שביקשת לדברים שהערת כאן - ונחתום בכך בעז"ה את הדיון.

לראשית דבריך - החרטה אינה "אחרי מעשה התשובה". היא עצם התשובה, החלק הראשון שלה. שאדם שב - פירושו שהוא מתחרט, "רברס".. ועליה על דרך חדשה. כך מבואר בכל הספרים,ראשונים ואחרונים, וכן בשכל הישר.

האם זה סותר שלפני כן תהיה שינוי חשיבה, כהכנה לתשובה? בוודאי שלא. ואמרו חכמים: תשובה אחר בינה (לכן זה הסדר בתפילת עמידה), "ולבבו יבין ושב ורפא לו".

אבל לא תמיד בהכרח זה בפעל. לפעמים אדם יודע היטב מה טוב ומה רע - ו"יצרו תקפו". כמובן שיש בחירה, והיה ראוי לשלוט מראש. אם לא כך היה - אז אח"כ מתחרט. מעומק הלב.

כמובן, יכול להוסיף התבוננות. לפעמים זה הכרחי: לעיתים התבוננות על כיעור הדבר, כדי להימנע יותר להבא (ולא. זה לא בהכרח "משקיע" אותו בכך יותר. אדרבה, מרחיק מזה. הוא יודע שזו לא עצמותו). לעיתים סייגים כדי לא להגיע לשטח שבו היצר "מאַתגר" את מה שיודעים במבט כללי ואמיתי. לעיתים אכן התבוננות, איך שרש הרצון טוב, ולא זו הדרך ומתוך כך התיישרות.

כעת אעבור לחלק האחרון של דבריך - ששם בעצם נעוץ לדעתי שורש הענין - ואח"כ אי"ה התייחסות לבעיה של "המתבגרים" כפי שהזכרת באמצע:

אתה עשית חלוקה: הצד הפסיכולוגי, והצד ה"תיאולוגי" (ובעצמו של הביטוי הזה כבר נעוצה הההשקפה/הבעיה.. לא תורת-חיים, אלא "תיאולוגיה").

ולדבריך, התשובה שהתורה רוצה, היא בעצם תהליך פסיכולוגי אנושי כביכול, כל גוי יכול לעשות את זה. 

והצד ה"תיאולוגי" שלה.. הוא רק ענין לשכר ועונש, או לאיך האדם מול ה'.

כאילו אפשר לנתק בין הדברים.

גם אתה הרגשת את הבעיה מול דברי הרמב"ם, שאומר שזה חידוש של התורה. איך יימחק העבר, ואיך לא ייענש. על כן תירצת, שזה רק במובן של העונש. "תיאולוגי".

זו הטעות היסודית. מסביר נפש החיים לר' חיים מוולוז'ין, ש"שכר מצוה - מצוה", זו הרוחניות של המצוה. מה שהיא פועלת בנפשו ונשמתו של האדם. וכן להיפך. 

זה שהתשובה מוחקת את העבר, זה לא רק "חידוש טכני". כאילו מישהו באופן מוגשם פשוט רושם וי או איקס... והתשובה - זה עצמו ההתנקות מהחטא, הפיכתו לפעמים לטובה.

כלומר, השאלה היא, אם אנחנו מתחילים מה"פסיכולוגיה" - ואת מה שאומרת התורה אנחנו "מתַרצים" (כלמר, שהתכוונה רק לשכר ועונש, לא איך קורים הדברים במציאות הפנימית). או שאנחנו מתחילים מהתורה, מבינים שאכן התשובה שממש עוקרת את המעשה ומתקנת למפרע בעומק הנשמה והעולם - ומשתמשים גם בצד ה"פסיכולוגי". ולפעמים אפילו כדי לתקן חוויות, שגם אם הן נסלחו מוסרית, אבל עדיין האדם צריך רפואה להן (שהרי תשובה אמיתית זה אפילו רוצה לאותו חטא, אבל כעת מתגבר ולא עובר - אומר הרמב"ם שזו תשובה גמורה, אע"פ שעדיין יש את הרצון לחטא, ל"ע. בוודאי שהאדם הבריא, יהיה גם מעונין להיפטר מהרצון הזה, לטובת שלוות נפשו).

מי שמתחיל מהפסיכולוגיה, חקר המח, וכו' - יכול גם ללכת רחוק ממך:

יש כאלה היום, שלטובת שלוותו המדומה של האדם, פשוט "עוזרים לו" לא לחוש בכלל בחטא. "הכל בסדר". יעשה כל זימה ותועבה (של זמן שפרקטית אינו מזיק לאחרים, פשוט כי טכנית החברה לא תתקיים כך..), אין בעיה.. יעזרו לו לא להרגיש את ה"מצפון" הרע הזה.... (גם גדול צוררי ישראל בדורות האחרונים, להבדיל, זה היה אחד מעיקרי הקצף שלו על היהודים, שהביאו לעולם את ה"מצפון"...).

כך הם מחריבים את העולם. כי הוא מתמלא ברע ח"ו, והרע הוא רע ומזיק לעולם. גם כשמישהו עושה אותו "בפני עצמו".

אז אתה ב"ה לא שם. אחרת לא היה על מה לדבר - כי זה מישור הפוך לתורה. לא אותו בסיס.

אתה גם מסכים, לפי העולה מדבריך, שיש טוב ויש רע וחידוש של תורה על תשובה. אלא שאתה מנתק בין זה להליך הפסיכולוגי ה"ארצי". כאילו התורה לא משפיעה על ההליך הזה. זה משהו "אנושי" שבו בעצם רצתה גם התורה.

ואני אומר, לא. התפיסה של התורה, את הטוב ואת הרע, וחידושה את מושג התשובה - היא עצמה משפיעה על התהליך, ה"פסיכולוגי".  היא מנחה אותו (מלבד מה שאני גם לא מסכים עם חלק מדברים שאמרת על הצד ה"פסיכולוגי" כמו השפעת צער-החטא על האדם, כשבוחר בהסתכלות נכונה ובריאה. וגם זה עצמו קשור לשאלה הנ"ל). כמובן גם משתמשת בכלים "אנושיים" שנמצאים באדם ומכווינה אותם.

דוגמאות מעשיות, להבהרת הענין: 

אם אנחנו מאמינים שמה שהתורה אומרת כטוב, הוא אכן טוב עצמי, ערכי. בונה את הנשמה של האדם ואת נפשו. ומה שהתורה אומרת כרַע, עבירה, הוא רע עצמי. הורס. אז ברור שהאדם הבריא, עם הסתכלות והרגשה בריאה, ירגיש רע מחטא. צער מיידי כשתופס שחטא, "אַייש"... כמו שאם יאכל משהו מקולקל, ירגיש כאב בטן. ישים יד באש, יירתע לאחוריו.

מי שמאמין שהרע הוא רַע, אז חלק מהבריאות שלו, זה הסלידה ממנו - והתחושה המצפונית אם נכשל. זה "מיידי". אוי לאדם שהפך להיות רובוט, מרוב דיבורים על "הכלה", שאיבד את הרגשתו המוסרית הבריאה (זו, אגב, גם ה"אינטואיציה הבריאה" שהתכוונתי אליה בתגובה אחרת. תחושה ישרה טבעית, שבאה מטבע האדם, ביחוד מישראל, הישר - שגם בזה אנחנו מאמינים ללא תלות ב"מחקרים"; ובאה גם מהצטברות של חינוך התורה והמוסר הטבעי ליושר וטוב. זה ממש ההיפך מ"אינטואיציה לכעוס" כשבאה ממידות רעות. וכנ"ל, את האינטואיציה הזו אין ענין לחסום, בניגוד לכעס, כי היא תחושה בריאה. אם נקודתית תהפוך לחולנית והורסת, אכן צריך לעצור אותה) .

וה"עונש", והריחוק מה', אינו משהו טכני, מנותק. זה עצם המחיצה שהחטא גורם. ה"מצפון" על הדבר הזה, הוא בבחינת העצבים שבגוף שגורמים לאדם לחוש כאב, וע"י כך לתפוס שיש קלקול בִּפנים, ולהיזהר מהגורם לו. אוי למי שאיבד את זה..

והתשובה, עפ"י דרכה של תורה, היא שיבה אל הטוב הפנימי המוחלט שבִּי. היא באה מתוך הידיעה, שגם הריחוק שנוצר ע"י החטא - הן מטוּבי הפנימי והן מה' - אינו מוחלט. יותר עמוק, אני ממש קשור לה', אפילו בשעת החטא ל"ע, בפנים כבר פועם הקול שקורא אלי לחזור, והוא יוצא לפעל אח"כ, בעת התשובה.

כמובן שתוצאה מהסתכלות כזו (עי' מה שאמרת על השפעת תפיסת האדם, על תחושותיו...) - תהיה נתינת מקום לבריאוּת הזו של תחושת צער החטא הטבעית (כמו שאומרים היום במושגים על "אבילות בריאה" ל"ע - ומתוך כך עלִיָה, שמשולבת במקורותינו גם בהתבוננות עמוקה).

אנחנו לא מתייחסים אל המצפוּן הטבעי, כמו אל איזו "אובססיה".. בטיפול באובססיות, באמת אין הבדל מהותי בין אובססיה דתית, לאחרת. אותו עיקרון של "התברגות" יתירה ונשנית ומופרזת בדבר אחד - שמצריכה קודם על טיפול בתופעה עצמה; אח"כ אפשר גם לחזור לדקדוק בריא ואמיתי במצוות.

מצפון בריא אינו "אובססיה". הוא חוש נורמלי, כמו תחושת הכאב. ואם הוא באמת ייהפך ללא-בריא, לאובססיבי, אז אכן יהיה צריך לטפל אחרת. קודם כל ב"אובססיה"... 

ובכן, אדם שמאמין בכך, מאמין שמה שאמרה תורה זו מציאות ולא ענין "טכני חיצוני" בלבד - אדם כזה לא יפחד מהצער הטבעי על החטא, כמו שאינו מפחד ללכת לשירותים ולא חושב שגם הנשמה תצא שם... הוא יודע שזה לא כך. 

הוא יחוש שהדבר הזה מרחיק אותו מהרע שנכשל בו. ואכן, זו לא אותה רמת הרחקה כמו אצל גוי (אע"פ שיש בתשובה גם צדדים אנושיים כלליים, אך גם אמוניים מיוחדים, ולמעלה מזה. עי' אורות התשובה פרק א), אלא יותר ויותר; ושזה לא כמו שאמרת "שחור לבן - או תסכול והרס, או שיאהב את עצמו".  ממש ההיפך: מתוך התיסכול שלא נהג בדרך הטובה, ואדרבה מתוך ידיעת מעלתו ושזה ממש לא מתאים לו - יתנער להתנתק מזה. ברגע אחד.

זה לא ש"האמונה בטוב הפנימי גוברת על התסכול" כפי שפירשת את דברַי. אלא שהיא יוצאת חזרה לפעל ביתר עוצמה, מתוכו, כשהוא בריא. יש טוב פנימי, יש תסכול, צער, איך עשיתי ההיפך ממה שאני מבפנים; ואז - באמונה גמורה בַּתיקון שבתשובה והחרטה והעזיבה - "לא רוצה את זה", זז מזה. אני לא שם. באומץ וללא פחד.

ואדרבה, אדם כזה יחוש שאם ימלא את עצמו ב"תנחומים" בלי תחושה ברורה של ההבדל בין טוב לרע - אז כבר הטוב והרע לא ייתפסו באמת ממש ככאלה. זו סכנה גדולה לא פחות. כאילו "לא כ"כ נורא אם חוטאים"... נכיל... זה ממש כמו לומר לאדם שאוכל רעל מצופה במתוק, לא כ"כ נורא.. העיקר שלא תרגיש לא טוב...  לא רוצה תרופה שקצת עם טעם לא מתוק - לא כ"כ נורא.. העיקר שתרגיש כל הזמן שמח....

זה הרסני לא פחות מהתסכול הלא-נכון.

ומכאן - לאמצע דבריך. 

גם אני ראיתי כאלה בגיל זה, ובגילאים אחרים. הדרך הנכונה היא, להבדיל בין שיפוטיות המעשה, לבין שיפוט עצמי טוטאלית. לחנך לתורה ומצוות, להבדלה בין טוב לרע, וגם למושג האמיתי של התשובה.

[לא כדבריך, כאילו כל חטא זה רק כי "אמונה פנימית לא נכונה". זו אשליה, על אף שבוודאי זו גישה כללית נכונה ביחס לתורה והמוסר, שבעומק זה מה שאנחנו רוצים, מה שטוב באמת.

יש גם יֵצר. ואלו שאתה מדבר עליהם, יודעים שלפעמים הם נכשלים בגלל סחיפתו, ולא בגלל בעיות ב"אמונה פנימית", על אף שתמיד אפשר להעצימה. ומרגישים את השקר באמירות של "נתקן את האמונה הפנימית" בלבד, כאילו בינתיים "אז מה אם חוטאים", ואת הטשטוש של הטוב העדין שברצונם הטוב, ע"י כך]

צריך לחנך באהבה. את עצמנו ואת אחרים. לחנך שלא סותר התכונה הטבעית של הצער על החטא - תכונה נפלאה - את זה שאני, כלשונך, "עדיין טוב וגם טובים טועים". בוודאי. אבל לא כ"הקהיה" של חומרת המעשה המסויים - "כולם עושים"... חס ושלום! - אלא גם טובים טועים, או נכשלים, ומתחרטים באמת ומרגישים תיסכול מזה שלא הצליחו, ולא מתייאשים מזה, כי תופסים שזה מראה על בריאות ואי איבוד החוש המוסרי, ומתחרטים ועולים  - לא "מתאבססים" - לעתים מיד כמעוף-נשר, ואשרי חלקם.

וגם אם לא מצליחים בבת אחת, כל טיפה של עליה, זה טוב. וגורם לעוד קצת. לא להתייאש כלל.

וגם לחנך באמונה לטוב שבנו, בשאיפותנו היסודיות. להקרין הערכה לכל רצון להתמודדות, לאומץ, להשתדלות, קל וחומר למה שכבר הושג והתייצב.

כך מחנכים גם לאי איבוד התחושה המוסרית הטבעית, וגם לאי איבוד תקוה, ואהבת עצם אישיותו על הטוב שבה, בלי להקהות את הסלידה מהרע.

ובוודאי גם נכון, שלפעמים צריך, כלשונך, לברר את נקודת השקר שמתוכה פעלתי - ולשוב מתוך כך. תשובה אחרי בינה. כנ"ל. זה ענין חשוב.

ותמיד צריך לשוב בתשובה. זה לגמרי לא סותר. אדרבה, מי שחושיו ערים, מרגיש את הכיעור שבחטא, גם מרגיש את שמחת התשובה - מתוך אמונה במעלתה האלוקית, המיוחדת לישראל, "בסמיכותה הגדולה בעומק הנפש, בסתר הטבע, ובכל חדרי האמונה התורה והמסורת" (אורות התשובה פרק ג).

"אני שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי". תשובה (כולל צער החטא והחרטה עליו וההתנערות ממנו וההתחדשות), מאהבה, ומשמחה ומאמונה גמורה. בה', בחסדו, בטוב שנתן בתוך האדם מישראל; בכחותי שנתן, וביכולת שנתן.

נוצרו פה כמה דיונים, ואכתוב את מה שיש לי לומר - צעירים מעל עשרים

אפילו מהנפילות שלנו.. 

תודה על התגובה

יש להם מעסיק, והוא האחראי הבלעדי על השכר שלהם. 

כמו כן אני לא נותן טיפים לרופא, לקופאית, למוסכניק, לרואה החשבון, לחשמלאי... מה שהם אומרים לי שאני צריך לשלם על השירות/מוצר, זה מה שאני משלם.

כמובן שבתור מלצר הכי נחמד זזה לקבל טיפ.

אבל אם נחשוב בהיגיון, לא מספיק שאני משלם על האירוע\מסעדה שגם ככה כיום לא מאוד זולים, אני עוד צריך להוסיף כסף לבחור הנחמד שזו העבודה שלו? 

לא בקטע מזלזל ש"העבודה שלו זה לשרת אותי" אלא אשכרה, זו העבודה, לבוא-לקחת-להביא, על מה להוסיף כסף? שהוא גם מחייך? מצידי שלא יחייך חחח

אז כן

בשליחים לא יצא לי להיעזר אז לא בדקתי 

זה בפירוש לא המצב הרגיל, בטח לא במקומות גדולים ומסודרים. לפני הרבה שנים זה היה המצב, אבל מאז עברו חוקים שהסדירו את הנושא. 

רק אם יכפו עלי, או יגרמו לסיטואציה שבה אעדיף לרחם על האומללים ולתת להם קבצנות טיפים.

רק כי זה עניין של מקובלות, לא שבאמת בא לי לשלם מעבר לעלות הגבוהה גם ככה באופן יחסי

מפרגנת להם

עבודה קשה

אבל זה לא קורה אצלי הרבה מסעדות/ שליחויות של אוכל 

כשזה מתאים

למטפלת פרטית הייתי מוסיפה לפני חגים

מעדיפה לקנות בחנות קרובה לבית גם אם זה יותר יקר

כדי לפרנס מקומיים

מפרגנת לנהגי מוניות את הסכום בלי מיקוח (לא קורה הרבה מוניות)

לא כי אני מרגיש אחריות כלכלית עליהם, אלא כי זו עבודה שוחקת, עם בוס מעצבן והרבה לחץ מסביב, וזה שלב בחיים בדר"כ, וזה משמח אותם מאוד, ולא דורש ממני הרבה.

אני גם לא יוצא למסעדות אז זה בעיקר בחתונות.

בחתונות אם דאגו לי במיוחד.

לשליחים לא 

במסעדות כן (מקומות עם הגשה לשולחן)

אישית חשוב לי שלא יצא סטיגמה על דוסים (או יותר נכון דוסיות) שהם קמצנים.

פיצריות ציפס וכו אז לא.

שליחים לא יצא לי.

אפילו תוך גדי

 הספונג'ה.......וכי קלות כל אלו בעיניך?!

לולאי השיעור שלו הקשבתי היום, לא הייתי עושה כל זאת. או שהייתי עושה

זאת באיטיות, בחוסר חשק, בלשוטט מחשבתית בכל מיני מקומות , העיקר לא

כאן, ליד הכיור, השיש....

השיעורים שלו עוזרים לי לעשות מה (מה לעשות, אני מודה ומתוודה) - שאיני

אוהבת... זה לא נשמע מכובד כל כך,  לערבב צלחות ותרסיס לניקוי חלונות

עם דעת  וחכמה כל כך נפלאות, אבל זמני לא כל כך פנוי,  Young man.......

א

אני לא טיפוס שלומד ללא הרף, הלוואי. אבל, כשלא נמצאים

במסגרת תורנית איזושהי,  אז בלי לשמוע משהו תורני, אני

מרגישה שהופכת יותר ויותר לבורה ועמת הארץ. 

הלוואי והייתי מקשיבה לרב לוי

ודומיו - יותר.  הרבה יותר. וחוצמזה...זה כיף!!

ברור עם זאת, שיש אנשים הרבה יותר עסוקים

ממני. עובדים המון שעות, לומדים, פעילים....

אגב, השיעורים של הרב לוי נמסרים

לציבור של בעלי תשובה, או אנשים

שמתעניינים....ובכל זאת, הם עמוקים,

מלאי מחשבה, משהו!!

א גיט ווך!

לילמנוחה!

הייתי שומע הרבה, מתישהו הגעתי למחסום השיעורים בתשלום... 

אין לי את האפשרות.   אבל נהנתי מאד 

גם את הצד המוזיקלי של הרב, בנוסף לכל שיעורי התורה המדהימים שלו ופרשה ב4 שהפכה מזמן ל10, 20 ויותר חחח

למי שלא מכיר, אני מדבר על זה: קישור

שלא אכשיל מישהו חס ושלום

בהחלט היתה משכיחה לי את האבל. 

אני מתארת לעצמי שהכל זה שירי אמונה וכד'. נכון?

זה כל כך לא הולך עם הרב לוי השכלתן כל כך....

הוא ממש נפלא. וגם צדיק אני חושבת. לפי התשובות שלו כששואלים אותו.

שאלתי אותו על משהו מזעזע שהזכיר בשיעוריו על הכוזרי, והוא ענה:

אנחנו לא שופטים אף אחד.

מדהים. תודה!

תודה!!!

אבל השיעורים הארוכים שלו (הכוזרי, הרמח"ל ) - זה לא "נחמד", כלומר, זה לא

מוגש כסיפור, כדיאלוג בינו לבין מישהו שמתנגד או לא מבין, זה על טהרת הקודש

ממש. כך זה מרגיש לי. כל כך בהיר, מסודר, חכם, עמוק, לא "עממי" בשום אופן!

לא יודעת אם הצלחתי להסביר את הכוונה שלי.

את מרגישה את הכובד של האחריות שיש בתוכן הזה. זה באמת מרגיש לפעמים כמו "קומה שנייה" של אמונה - כזו שלא מסתפקת רק ברגש, אלא דורשת מאיתנו מבנה שכלי ורוחני מאוד חזק כדי לעמוד מול סערות העולם. הסברת את עצמך מצוין! (בתקוה שהבנתי ;)

באמת קומה שניה, כי השיעורים

הארוכים והעמוקים האלה, פחות קלילים, יש להם (אני חושבת)

פחות מגמה להשפיע. ומבחינה אינטלקטואלית, הם באמת

מלאכת מחשבת. מעניקים סיפוק שכלי . הרגשה של איזה

מופלא, כמה עמוק.....

מבחינת להרגיש את כובד האחריות....הלוואי.

אולי מבחינה זו, דווקא השיעורים הקצרים

המחדדים נקודה מסויימת, יכולים (זמנית?)

להשפיע יותר.

עולים בזכרוני הסיפורים מזמן גירוש ספרד למשל, שדווקא

פשוטי העם, שעבדו את השם בתמימות ופשטות, החזיקו

מעמד מבחינה יהודית, יותר מהמשכילים למינהם (שגם

שמרו מצוות).

ואולי אני טועה.

זה כן משפיע. או מוטב לאמר, זה עוזר לאהוב את השם, לעשות אולי פחות מלומדה, יותר ברצינות, אולי...

מזכיר את זה כבדרך אגב. מאוד ממליצה להקשיב לו. 

הרב אורי שרקי

הרב מיכאל אברהם

הרב אליהו זיני

הרב שמואל אליהו

הרב גיא אלאלוף

יש הרבה על מי להמליץ אך מה שהלב חושק הזמן עושק.

הרב יגאל לוינשטיין

הרב שניאור אשכנזי

הרב צבי בן פורת

הרב אליהו מויאל (אם אני לא טועה)

כשיהיה זמן סוף סוף....

שיעורים על מצבי נפש  - הרב ד"ר הררי באתר "התבוננות"

הרב פנגר - על ירידות, נפילות וכו' וכו' בקול חי (מחשבים מסלול מחדש יום חמישי בלילה משעה 12 ועד 2 בלילה

וגם שיעורים קצרים מאוד וטיפים גם בקול חי וביוטיוב.

ממליץ עליהם חח
 

כדאי לשמוע

אם צרכי הילד מסופקים לו, בעיקר רגשית, הוא יהיה מאושר.

אז אני לא חושב שיש סטטיסטיקה קבועה.
 

אם הייתי צריך לנחש בכוח אז הייתי אומר או שזה דינמי ומשתנה כל הזמן בין המגזרים או שזה פחות או יותר אותו יחס של מאושרים/לא מאושרים אצל כל המגזרים (היהודים כמובן...)

השאלה הגדולה היא לאיפה הילד הזה הלך ברגע שהתבגרנו.

האם יש סביבה שמשמרת כמה שיותר את הילד בתוכנו גם כשהתבגרנו?

אבל לדעתי יש 2 מגזרים שעל פניו הרוב נשארים בהם: חילוני וחרדי

החילוני- כי זה לא באמת מגזר, זה פשוט חופש מוחלט אז הכל נכנס בקטגוריה, גם להיות חילוני ולשמור שבת, נניח.

והחרדי- כי זה חינוך נוקשה וקהילתיות חזקה שקשה לצאת ממנו. ולכן יש רוב שנשאר.

כמו תמיד, הדשא של השכן ירוק יותר ונראה לי שמכיוון שהמגזר הדתי תמיד באמצע והמינון של החופש והתורה משתנה מאדם לאדם, ממשפחה למשפחה וממקום למקום, קל לצאת ממנו לכל כיוון..

לילדים, אני חושבת שילדות מאושרת תלויה בהורים ובסביבה האנושית, לא קשור לרמה דתית או למגזר כלשהו. הדרך שההורים והסביבה מתווכים לילד את העולם וגם את המחויבויות שלו, היא זו שמשפיעה הכי הרבה על השמחה הפנימית.

לדוגמה, ילדה בגן משחקים. אפשר להיות הורה קשוח שלא מרשה לעלות על מתקנים גבוהים יותר, ואפשר להיות הורה קשוח שלא מאפשר מבחינת צניעות לנסות כל מיני פעלולים, ואפשר להיות הורה מאפשר שפשוט מוודא שהילדה בטוחה ושטוב לה, ושמתאפשר לה לנסות כל מה שהיא רוצה בגן משחקים. זה הכל