היא יושבת ובוכה ואני מארגנת יומולדת.
והיא רחוקה ואין לי איך לעזור לה.
ואין לי איך לתת לה חיבוק.
ולהגיד לה שאני פה. ושיהיה טוב בסוף.
ובאלי לבוא אליה מחר.
וזה לא נראלי יקרה.
אופ אופ אופ.
אני רוצה שיהיה לה טובב.
ושהיא תחייך.
כי החיוך שלה פשוט יפה.
ומגיע לה טוב. ושמחה. וחיבוק.
וננגן.
ונדבר.
ונהיה לבד.
ויהיה לנו טוב לרגע.
כי נהיה רע.
וזהו.
היא צריכה את זה.
אלוהים כמה שהיא צריכה.
ואין לי אפשרות.
הלוואי ויכלתי.
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
