אולי פשוט נכתוב כאן את כל הדיבורים שאפשר. למתוח קווים ביד רועדת ומלאת חשק של תינוק, פעוט צעיר שבא לגן, מתרגש מהמפגש. הגננת והילדים. מכל החדש הזה שכל פעם קורה. מציץ לו מעבר לפינה. לתפוס ביד רכה את העיפרון באחיזה לא אפשרית כתיבה ולשרבט קווים מקוטעים על דף לבן חלק. בלי כל הפסים האלו שמכניסים אותך לשורות. כתמים ועיגולים. קוים קוים קוים. ולא לחשוב עליהם. הם פשוט זורמים לבד באוויר. אתה רק תופס בהם את הקצוות ומטיל אותן על הדף. בסוף מישהו כותב לך 'ם יפה מאחורה כדי לא להפריע, קורא בשם שלך, נוגע בו. שם. שם זה גבול ביניים. מקום בר ייחוס, בין המוגבל לאינסופי. לעצמות עצמה אין איך להתייחס, הכל בה חסר מילים, מלא שתיקה, ודממה רוחשת. ומתקרבות המילים לאט לאט, צעדים זהירים של לילה. אל מעבר לדממה, להיכנס אל מרחבים שיוצרים זיקה, שיוצרים קשר, תקשורת, התקשרות נפש בנפש, חיבורים. ששם מהווה השם מקום לאיזה. מעין אחיזה קלה, רפוייה ומשוחררת בבלתי נאחז. קצת התייחסות לחסרות ההשגה. לכל אחד השם שלו, השם שמאיר בו. רצף אותיות שכזה שמאפשר את המגע. אולי לפני שם יש ניגון, "דע לך שלכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, משלו. דע לך שלכל עשב ועשב, יש לו ניגון מיוחד, משלו". כל הוויה אוחזת בתוכה טיפות עמומות של דממה. של הוד קדום ומנגנת לה שירה, משלו, ממנו. ולהתחיל להקשיב לכל הצלילים ההם שעוטפים בנו בחיים. להכניס בהם את המחשבה ולצלול אל הים הזה. להפריח בדמיון עלים נושרים של סתיו. וזרזיפים דקים של חורף רטוב ומבריא. להיכנס אל תוך השמח, אל העליצות וההדר. לחוש את הצבעים, את הריח של השמחה. את האור. הקולות שנובטים ממנה. להשתכר מההרגשה של הכניסה אל. להיכנס. ואל הקודר, אל התהום. לשרות בו. להיות נוכח. לשמוע בקולות הצלולים, בזרימה של המעיינות בתחתית. ולגעת. להתלכלך מהצבע הנוזלי שלו. וממנו להניע את האווירים.
כל ההתייחסות ההיא.
ולהיכנס גם אל עצמך.
כל ההתייחסות ההיא.
ולהיכנס גם אל עצמך.