מכירים את האנשים השקופים?
לא, אין הכוונה לאנשים השקופים של הרב
ליאור אנגלמן אלה לאלה שמסתובבים ביננו,
נראים פחות או-יותר כמו כולם, רק שאף אחד לא יודע
איזה הר געש קיים בתוך הלב שלהם.
הר שמאיים להתפוצץ מרוב לבה.
והלבה כבר מגיעה ל-400 מעלות, ואין שום דרך להשתלט עליה
שלא תצא החוצה.
הלבה הזאת אוגרת את הדיכאון השקוף.
מתחת למעטה החיוכים שוכנת לה נפש מדוכאת ומדוכדכת,
שרצף החגים לא בדיוק מיטיב עמה.
כל משימה - אפילו הכי בנאלית או שגרתית, אפילו פשוטה -
היא כמו שק ששוקל טון, וכך עוד משימה ועוד משימה,
והרבה מהן סיזיפיות ביסודן.
למשל, הכנסתי את הבגדים למכונת הכביסה, ולכאורה
גמרתי לכבס. אבל אז צריך לתלות את הכביסה, ואחר כך
להוריד את הבגדים, ואחר כך לקפל את הבגדים ולשים אותם במקום.
וחוזר חלילה, וחלילה, וזאת רק אחת מהמשימות.
ויש עוד משימה, ועוד משימה...
ובעבודה - ממש קשה להתרכז, מתעייפת מהר, מבולבלת:
מתחילה משהו ומניחה אותו, ואחר כך לא זוכרת איפה
שמתי את זה.
קשה לי להחליט על סדר עדיפויות מבחינת החשיבות של המטלות,
ואז אני עושה אותן בסדר אקראי:
פעם אני מתחילה במשימה הקלה, ופעם מתחילה במשימה
הקשה ביותר או הגדולה ביותר.
פעם אני עושה לפי הסדר שבו אני מקבלת את המטלות.
ולפעמים אני מפסיקה מטלה באמצע, כי נזכרתי במשהו
חשוב שקשור למטלה אחרת, ואני לא רוצה לשכוח...
בקיצור, תוהו ובוהו!
גם אצלי בראש וגם בעבודהאבל כשהאישה השקופה פוגשת
חברות, היא שמחה לקראתן, משוחחת עם זאת, מחייכת להיא,
והכל ברוגע ובשמחה, לכאורה.
נודה על האמת: על החברות האלה אינן חברות אמת,
ואין כמעט קשר איתן מעבר לזמן שהיא פוגשת אותן,
או שהיא צריכה משהו מהן או מישהי צריכה ממנה.
הן לא מזמינות אותה או את משפחתה אליהן,
וגם לא ירימו טלפון בשביל להתעניין בשלומה סתם כך.
והיא - בקושי מתפקדת בבית, ולכן היא נמנעת מלהזמין חברות אליה.
ואם זה מישהו שקוף מהסביבה שלך?
איך הסתירה הזאת קיימת בנפש אחת -
דיכאון עמוק מצד אחד
ונינוחות ושלווה חיצוניות מצד שני?
מי יודע כמה עוש אנשים שעוטים על פניהם מסכה
הם בעצם בדיכאון עמוק.
ברור לי שבשבעה שלי אנשים יגידו "לא יכול להיות שהיא
הייתה בדיכאון! ממש אי אפשר היה לראות עליה"
וכמובן יגידו עלי הרבה דברים טובים (וילחשו הרבה דברים טובים פחות):
איך היא עזרה להיא, והיה אכפת לה מההוא, והיא התייחסה לזה, ולזאת
ובדיעבד - למרות הדיכאון שלה!
אז אני לוקחת תרופות, ויש ימים טובים יותר
וטובים פחות, ועדיין -
הרבה פעמים אין לי חשק לצאת מהמיטה.
אני גם מאוד עייפה. אין לי תיאבון, ואני פשוט
מדלגת על ארוחות.
מתנגן אצלי בראש כל הזמן המשפט "לא אכפת לי, לא אכפת לי"
אבל השכל אומר לי שכנראה דווקא מאוד אכפת לי, אחרת
לא הייתי צריכה לשכנע את עצמי ש"לא אכפת לי".
הרבה פעמים אין לי חשק לדבר עם אף אחד, אפילו לא בטלפון,
פשוט בא לי להיות לבד ושיעזבו אותי בשקט.
והקושי מתעצם שבעתיים שאני רואה את אחותי, מוקפת חברות,
שמחה ומאושרת. וליבי נחמץ מקנאה.
קנאה אמיתית, טהורה - לו רק הייתי כמוה...
האם החברה תוכל לעזור לי בלי שאיאלץ להכריז על מצבי?
לא, אין הכוונה לאנשים השקופים של הרב
ליאור אנגלמן אלה לאלה שמסתובבים ביננו,
נראים פחות או-יותר כמו כולם, רק שאף אחד לא יודע
איזה הר געש קיים בתוך הלב שלהם.
הר שמאיים להתפוצץ מרוב לבה.
והלבה כבר מגיעה ל-400 מעלות, ואין שום דרך להשתלט עליה
שלא תצא החוצה.
הלבה הזאת אוגרת את הדיכאון השקוף.
מתחת למעטה החיוכים שוכנת לה נפש מדוכאת ומדוכדכת,
שרצף החגים לא בדיוק מיטיב עמה.
כל משימה - אפילו הכי בנאלית או שגרתית, אפילו פשוטה -
היא כמו שק ששוקל טון, וכך עוד משימה ועוד משימה,
והרבה מהן סיזיפיות ביסודן.
למשל, הכנסתי את הבגדים למכונת הכביסה, ולכאורה
גמרתי לכבס. אבל אז צריך לתלות את הכביסה, ואחר כך
להוריד את הבגדים, ואחר כך לקפל את הבגדים ולשים אותם במקום.
וחוזר חלילה, וחלילה, וזאת רק אחת מהמשימות.
ויש עוד משימה, ועוד משימה...
ובעבודה - ממש קשה להתרכז, מתעייפת מהר, מבולבלת:
מתחילה משהו ומניחה אותו, ואחר כך לא זוכרת איפה
שמתי את זה.
קשה לי להחליט על סדר עדיפויות מבחינת החשיבות של המטלות,
ואז אני עושה אותן בסדר אקראי:
פעם אני מתחילה במשימה הקלה, ופעם מתחילה במשימה
הקשה ביותר או הגדולה ביותר.
פעם אני עושה לפי הסדר שבו אני מקבלת את המטלות.
ולפעמים אני מפסיקה מטלה באמצע, כי נזכרתי במשהו
חשוב שקשור למטלה אחרת, ואני לא רוצה לשכוח...
בקיצור, תוהו ובוהו!
גם אצלי בראש וגם בעבודהאבל כשהאישה השקופה פוגשת
חברות, היא שמחה לקראתן, משוחחת עם זאת, מחייכת להיא,
והכל ברוגע ובשמחה, לכאורה.
נודה על האמת: על החברות האלה אינן חברות אמת,
ואין כמעט קשר איתן מעבר לזמן שהיא פוגשת אותן,
או שהיא צריכה משהו מהן או מישהי צריכה ממנה.
הן לא מזמינות אותה או את משפחתה אליהן,
וגם לא ירימו טלפון בשביל להתעניין בשלומה סתם כך.
והיא - בקושי מתפקדת בבית, ולכן היא נמנעת מלהזמין חברות אליה.
ואם זה מישהו שקוף מהסביבה שלך?
איך הסתירה הזאת קיימת בנפש אחת -
דיכאון עמוק מצד אחד
ונינוחות ושלווה חיצוניות מצד שני?
מי יודע כמה עוש אנשים שעוטים על פניהם מסכה
הם בעצם בדיכאון עמוק.
ברור לי שבשבעה שלי אנשים יגידו "לא יכול להיות שהיא
הייתה בדיכאון! ממש אי אפשר היה לראות עליה"
וכמובן יגידו עלי הרבה דברים טובים (וילחשו הרבה דברים טובים פחות):
איך היא עזרה להיא, והיה אכפת לה מההוא, והיא התייחסה לזה, ולזאת
ובדיעבד - למרות הדיכאון שלה!
אז אני לוקחת תרופות, ויש ימים טובים יותר
וטובים פחות, ועדיין -
הרבה פעמים אין לי חשק לצאת מהמיטה.
אני גם מאוד עייפה. אין לי תיאבון, ואני פשוט
מדלגת על ארוחות.
מתנגן אצלי בראש כל הזמן המשפט "לא אכפת לי, לא אכפת לי"
אבל השכל אומר לי שכנראה דווקא מאוד אכפת לי, אחרת
לא הייתי צריכה לשכנע את עצמי ש"לא אכפת לי".
הרבה פעמים אין לי חשק לדבר עם אף אחד, אפילו לא בטלפון,
פשוט בא לי להיות לבד ושיעזבו אותי בשקט.
והקושי מתעצם שבעתיים שאני רואה את אחותי, מוקפת חברות,
שמחה ומאושרת. וליבי נחמץ מקנאה.
קנאה אמיתית, טהורה - לו רק הייתי כמוה...
האם החברה תוכל לעזור לי בלי שאיאלץ להכריז על מצבי?
