אתם יודעים ,אני אוהבת אנשים שיודעים להודות בחולשות .

יודעים להגיד טעיתי.

יודעים לבכות ולהצטער.

מראים את הצד החלש והפגיע לפעמים.

מראים רגישות ואמפתיה לסביבה .

יודעים לדבר , יודעים להקשיב . ויודעים לבכות בשבילך.

יודעים לעמוד על הדעה שלהם . ולהגיד אותה . גם אם זה קשה 

מתמודדים עם הפחדים , ולא מפחדים להראות את הפחד.

אני אוהבת אנשים . 

אני מאמינה שבכל בנאדם יש את הטוב שלו .

בכל בנאדם יש את האמת , הרגישות , הפחד , והאמפתיה .

לפעמים זה קבור בתוך לב של אבן .

אבל גם אבן אפשר לשחוק . 

אין כזה דבר בנאדם רע . וכל בנאדם חשוב , כל בנאדם גורם לזיק בלב .

לכל בנאדם יש חולשות .

כל בנאדם הוא בנאדם בסך הכל 

ויש בו הכל מהכל . 

ובסך הכל אני אוהבת טוב . 

וטוב יש בכולם . אפילו אם הם לא רוצים להראות אותו .

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול