לא רוצה חודש ארגון.
לא רוצה חניכות חופרות.
לא רוצה מבחן בלשון שאני לא יודעת תחומר אליו. למה לא ניגשים על תחביר, טאטע למה.
לא רוצה חודש ארגון.
לא רוצה חניכות חופרות.
לא רוצה מבחן בלשון שאני לא יודעת תחומר אליו. למה לא ניגשים על תחביר, טאטע למה.
מהפויקע אתמול.
למה לא הקשבתי לאמא
תדעו לכם שתמיד בסוף ההורים שלי צודקים.
אני כמעט אף פעם לא עושה הפוך ממה שהם אומרים, ומה שכן היה טעות.
היו שני דברים- 1- לעזוב את טליה, הם אמרו שאני אתחרט, אני אמרתי שלא. צדקו.
2- להיכנס השנה להדרכה, אמא אמרה שלא כדאי- רציתי בכלזאת- היא צדקה.
אוהבת את ההורים שלי כלכך.
פוסעתמעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)