למי שלא קיים מצוות פרו ורבו אסור להתחתן גם עם זקנה שלא יכולה ללדת.

התכוונתי לזקנה שלא יכולה ללדת ('זקנה' זה כינוי יחסי, אבל אישה מגיל 50-60 כבר לא יכולה ללדת), והטעם הוא משום פרו ורבו.

לגבי זקנה שכן יכולה ללדת (כנ''ל) או שכבר קיים את מצוות פרו ורבו: כתוב שלא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה אבל זה מטעם אחר - כי זה מוביל לזנות. אבל זה מדבר על נישואי ילדים לזקנים, לאו דווקא על כל פער גילאים גדול.

אין לי מושג. לא כתוב.

לגבי הלכות פרייה ורבייה זה ברור - יכולה/לא יכולה ללדת.

לגבי האיסור משום זנות - לא ברור (אני מניח שע''פ טעם האיסור מדובר בהפרש כזה שגורם לדחייה, אבל זו רק השערה).

הערה:

הגמרא מדברת על מי שמשיא את בתו (או במקרה של ייבום) - כלומר בעל כורחה.

לכן כתבו כמה פוסקים שאם שניהם רוצים אז אפילו זקן וילדה או ילד וזקנה יהיה מותר.

שחייבת להתקדש מדעתה. גם בייבום היא יכולה למאן (בתנאים כאלה ואחרים).

מאיפה הדיוק הזה? לא זכור לי משום מקום

הגמרא מדברת על מקרה של אב שמשיא את בתו לזקן, על זה היא דורשת "אל תחלל את בתך להזנותה".

לכן כתב בספר חסידים ובעקבותיו הרבה מהפוסקים שאם זה ברצונה אין בזה שום איסור.

בעל כרחה יכול להיות שהיא נערה, ואז האב מקבל את הקידושין. וגם יכול להיות שהיא לא נערה והאבא לוחץ עליה והיא מסכימה אבל לא ברצון, הקידושין תקפים אבל היא לא מרוצה.

לא מונח שם כרגע, אבל נראה לי שזה ערבוב בין הפרת נדר לבין קידושין.

אם אני זוכר נכון העניין מופיע בשחרור של אמה עבריה מרגע נערותה, לא בגרותה.

אם היא מסכימה, איזה עניין יש לרצון שלה? אפשר לומר ששכנעו אותה עד שאמרה רוצה אני, אבל לא זכור לי שכופים אדם בקידושין על אישה מסויימת, אלא ככלל על קידושין.

בכל אופן, לעניין עצמו. הביטוי שכתבת מלכתחילה "בעל כרחה" משמעותו נגד רצונה וזה ודאי אינו. אין שום מציאות של קידושין בעל כרחו של אף אדם. וצריך מאוד לדייק במיוחד כשמדברים עם נשים שעלולות לחשוב שהפכנו למוסלמים. וכבר ראינו לאן אנשים שדמיינו הלכות הגיעו...

כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה רשותה בידו שנאמר 'את בתי נתתי לאיש הזה' וקידושיה לאביה" (רמב''ם הלכות אישות פ"ג). אמנם חכמים תיקנו שלא לעשות את זה לכתחילה, אבל עיקר הדין כנ''ל.

גם לגבי ייבום מעיקר דין תורה מייבם בעל כרחה, אבל חכמים תיקנו שלא יעשה כן אלא יחלוץ.

זכור לי מהגמרא בקידושין מהפוסקים וגם הטעם שנתנו חז"ל הוא בפרשתנו.

בראשית רבה ס' י"ב: "וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ, מִכָּאן שֶׁאֵין מַשִֹּׂיאִין אֶת הַיְתוֹמָה אֶלָּא עַל פִּיהָ". אם זאת דרשה גמורה, אסמכתא בעלמא אין לי איך לבדוק כרגע.

אם אתה רוצה לומר שזה דאורייתא וזה דרבנן, מוזמן להראות מקור. אין לי כרגע ספרים בהישג יד

וגם מה שכתבתי שחז''ל תיקנו שלא לעשות את זה לכתחילה נמצא שם באותו הפרק "ואף על פי שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה".

מה שאתה כתבת מדבר על יתומה שאין לה אבא.

ורש"י הבין את זה ככה על רבקה כשבתואל ולבן שאלו אותה. ידוע שבתואל מת מיד אח"כ ואשתו עדיין הייתה בחיים.

המקור שהבאת לגבי העד שתגדיל, שם הכוונה למי שקטנה כל-כך שאין בה דעת ולא יכולה להגיד מה היא רוצה בכלל. שאלה אם הכוונה שבאמת לא מבינה מה קורה, או שפשוט לא נחשבת ברת דעת (גיל חינוך?). בקיצור, לענ"ד, צריך לעיין שם כדי לדעת באמת את החילוקים הדקים כדי ליישב את המקורות.

בכל אופן, גם אם זה רק בגדר "ראוי", זאת לא תקנת חכמים, אלא מנהג קדום שאפילו לבן ובתואל נהגו בו. אז לא יודע אם אפשר לחלק בכזאת קלות.

בכל אופן, אין לי פנאי לעיין. בסתמא אף אחד לא יכול לעשות את זה היום, אז אין נפקא מינה

הערה: כשכתבתי שתביא מקור הכוונה הייתה למישהו שהבין את דברי הגמרא והפוסקים לפי החילוק שאמרת וכתב כך במפורש. על השאר אפשר להתפלפל, במיוחד כשזה לא הלכה למעשה.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

"ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה"

=> מסקנת הגמרא במסכת נזיר היא:

– אם התכוון לאיסור ועלה בידו היתר, צריך כפרה

– גם אם התכוון לספק ועלה בידו היתר, צריך כפרה

"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם [...]

ואחד אכלו לשם אכילה גסה - או מחמת תאוה שאכלו ברעבון:"

=> כאן היות ואין שום צד של איסור במעשה אלא פגם בכוונה אז אמנם לא עשה מצווה מן המובחר אבל בהחלט עשה מצווה

ולדעתי החתולית הזמנית זה המקרה הכי דומה, אין שום צד של איסור במעשה הדיווח / איום עצמו, זה שהכוונה כזאת או אחרת אמנם פוגע במצווה מן המובחר אבל עבירה אין כאן

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!