אני אמורה עוד לעשות היום את המבחן הזה.
אין סיכוי.
רע לי.
ככה בפשטות.
רע.
ועושה לי עוד יותר רע ללמוד על השואה.
ולראות את כל התמונות האלו בספר.
אבאא.
פשוט די.
נשברתי.
לא יכולה יותר.
והיא שמה לב.
ושואלת. ומנסה.
אבל לא כל כך בצורה הנכונה.
לא עוזר לי שהיא אומרת שהיא מרגישה שהיא מדברת אל קיר.
ובכלל.
היא אמרה כל מיני דברים שרק גרמו לי עוד יותר להתכווץ.
והיא לא הבנאדם שאני אתחיל לשתף אותו.
והיא לא הבינה את זה.
שתקתי.
פשוט שתקתי.
והיא מנערת אותי.
אומרת לי דיי תתעוררי.
לא עזר לי.
לא הרגשתי אחר כך יותר טוב או משהו כזה.
והיא שואלת למה זה קשור.
ואין לי מה להגיד לה.
לחיים.
לא יודעת.
טוב?
והיא אומרת לא. לא טוב.
אוףף אבאא
דיי נגמרתיי
אין לי יותר כוח.
בכלל.
יופי. אולי היא רוצה בטובתי.
אבל פשוט אין לי כוחות!!!!!!!!!!
אבא.
החלטתי לא ללכת מחר בבוקר.
כי זה יעשה לי עוד יותר רע.
אבל אולי בבית לבד יעשה לי עוד יותר רע?
אבאא אתה יודע נסתרות.
תעזור לי בבקשה ממך אבאא.
תן לי כוחות.
כי אני נגמרתי.
וכתבתי היום על שקיעה.
שהשמש שוקעת.
האור יורד למטה.
הטוב נעלם.
ואני רק רוצה לקוות שהטוב עוד יחזור
כמו שהשמש זורחת בבוקר.
בינתיים נשארתי בחושך.
לבד.
בלי כוחות.