הבטתי למעלה
והרגשתי,
מישהו מלטף.
למרות שאני רחוקה ממנו,
אני יודעת שהוא שם.
למרות שאני מנותקת ממנו.
וכבר אין לנו קשר.
פעם הייתי מדברת איתו על הזמן
על החיים, על מה שקורה.
ןהייתי אומרת לו המון תודה.
הייתי משתפת אותו בהכל.
בעיקר לפני המחלה.
זה היה כמו למלא מחסן לפני.
גם באוקראינה התחננתי אליו שיתקן את הנשמה שלי.
אז כנראה התפילה התקבלה.
וזה התחיל שנתיים מאז.
ובשנתיים שנותרו לפני הכאב,
הייתי מדברת איתו המון המון.
כל הזמן.
כאילו הרגשתי שמשהו עומד לקרות.
אפילו תקופות של שלושה תפילות ביום היו,
בין כל הדיבורים שלנו.
ואז הוא הביא את הכאב,
את הנפילה.
את המחלה,
שעדיין לא נגמרת.
אבל לפחות עכשיו במצב קצת יותר נעים.
עם הרבה עבודה נפשית.
המחלה גמרה לי את הכוחות להיות בקשר איתו.
ולהגיד לו תודה גם על זה.
אני לא יודעת אם הוא כועס עלי,
או מרחם.
אבל אני יודעת שלמרות הכל הוא איתי.
יותר מאי פעם.
דווקא בניתוק הזה שאני מרגישה עכשיו,
נמצא הקשר הכי קרוב.
