היו לי יומיים קשים.
בטירוף.
ידעתי שאני לא צריכה להיות שם.
פשוט היה לי קשה.
וכן, אני יודעת שזו מצווה.
וכן, אני יודעת שזה אמור רק לשמח אותי כי זה בכיוון ההפוך.
אבל זה לא.
פשוט לא.
רק הזכיר לי את כל מה שאני רוצה לשכוח.
ואף אחד לא מבין.
ואף אחד גם לא יבין.
ואמרתי לה שהיה לי יום קשה.
ורק אחרי כמה זמן היא קלטה שבגלל זה.
והיא ניסתה לעזור. ולשמח.
שאלה מה אפשר לעשות.
אמרתי שאני לא יודעת.
היא שאלה אם אני רוצה לספר לה.
אמרתי שאפשר.
שעות חיפשנו מקום להיות בו.
בסוף ישבנו כמו סתומות על המדרגות.
ואז היא שואלת איך אני מרגישה.
עניתי שקשה. ממש.
ורע.
היא אמרה שזה טוב שזה כואב לי.
כי צריך שיהיו אנשים שיכאב להם על זה.
אבל אני לא יודעת אם היא צודקת.
כי עד מתי?
כל החיים יהיה לי קשה לשמוע את המילה סרטן?
כל החיים אני אהיה שקועה במרה השחורה הזאת?
עד סוף שמינית אני אתעב את האולפנה כי היא מזכירה לי דברים?
עד סוף שמינית יהיה לי קשה באולפנה?
היא אמרה שמה שמחזיק אותה זה שהיא מרגישה שהעולם כל כך מבולבל, כל כך לא בסדר, שהיא מרגישה שהעולם עומד כביכול לפני ה"פיצוץ". לפני בוא הגאולה. לפני בוא הטוב.
אשריה. אני לא מרגישה את זה.
והיא פשוט חמודה.
הכל מתחיל ומסתיים אצלה בהתבודדות.
היא מנסה לשכנע אותי.
אולי. פעם. אצליח.
מי יודע.