הוא מפחיד, העולם הזה.
מפחיד, ומוזר.
מסתורי.
טרוף של מציאות.
עולם. מציאות. יקום. הוויה.
מילים שמתארות את שאין לתאר במילים.
איזו הזיה. חיים.
תינוק. ילד. נער. בחור. איש. מבוגר. קשיש.
אדם.
כל כך הרבה בני אדם.
דורות על גבי דורות של יצורי אנוש.
או שאולי לא?
עבר והווה. מילים. אותיות. קולות.
המופשט כל כך מופשט.
והלא מופשט- מופשט אפילו יותר ממנו.
מי אני? מה?
גוף? נפש? נשמה?
מה זה בכלל?
רגשות? מחשבות?
אינסוף. אור. אלוהים.
טיפש מי שחושב שמבין.
מוות. בשר ועצמות .מה יהיה בסוף?
אני. קיימת כאן בכלל?
הידיים שרצות על המקלדת.
מה ביניהן ובין ענף של עץ?
כח החיים. מהיכן?
עייפות. שינה וחלומות.
הבלתי מובן לא יגמר לעולם.
עדיף כבר לא להתחיל.
והמדע, הוי המדע.
אטימות שגוברת בלי שום הגיון.
מנסים להבין,
ולא מבינים,
שההבנה היא הרבה מעל השגת השכל.
המוות כבר יותר מסקרן מאשר מפחיד,
כשהאתה האלמוני מואס בכלומיות, בריקנות.
בלא מובן הגדול,
ובכל הלא מובנים הקטנים.
שמים.
וארץ.
עולם.
