יש סדנה שאני רוצה להתחיל בצלילים ומוסקיה.
אבל חוץ מזה.
האופן שבו אני מקליד את השורות האלו נובע מהרבה זכרונות תת מודעים שגרמו לי להיות דוקא כך.
זה ברור.
באו נתחיל מההתחלה.
פעם אחרונה שבדקתי פה זה אינטרנט.
באינטרנט- שזה בתכלס ההווי של הדור מי שלא שם לב. רוב היום של האדם המצוי בדור עובר ועובד דרך האינטרנט.
אנחנו מתקשרים בעזרת האינטרנט במייל וואצאפ ופייסבוק וכמובן- פורומים.
אז בדבר הזה שאמרנו- האינטרנט- כולם מקבלים גישה. מהרגע שאתה יודע להזיז עכבר- חצי מהעולם נגד עיניך. באינטרנט.
יוצא שההוי של הדור פרוץ אין הבדל בין רמות הנפש שנקנות במשך השנים הגבולות מתרועעים ונפרצים.
זה שלב אחדץ. אני מפחד להפציץת פה יותר מדי חומר כשאני חושב על זה. היה ראוי למרוח את החומר שייכנס לכם לקודקוד.
ולכן נעשה את מה שכל מי שבמצב כמוני עושה- כותב סיפור פרוזאי.
שכחו מהכל.
צריך לעשות את זה קצר כי צריך ללכת לישון.
אחלה.
......
קירות המסדרון בלעו בקרירות ויובש עזים את הד הפסיעות של דביר.
ככה זה כשיוצאים ב12 בלילה לרחובה של עיר. עם מפתח של הבית ביד.
אתם לא מכירים את דביר.
דביר הוא לא אחד שיוצא מהבית לרחוב העיר ב12 בלילה רק כדי לפגוש באיזו פינה חשוכה את גיא והחברה ביחד עם האבקה הלבנה שלהם שעושה וואוו לראש.
דביר לא מכיר ילד בשם גיא גם לא את החברה שלו.
דביר גם לא ראה אבקה לבנה ובטח שלא יודע טעם "וואוו" בראש מהו.
דביר יוצא החוצה בלילות לפעמים למעין התבודדות התבוננות.
הוא לא מצליח לפקס את עצמו שזה יהיה מסודר. חצי שעה קבועה עם מחברת מסקנות ומחשבוץ
אבל לפחות לחשוב קצת לבד עם האויר הלח החם והמצחין של פתח תקוה (ככה מרגיש כל מי שחי מעל חמש שנים ביישוב כשמגיע לעיר כמו פתח תקוה)
דביר יוצא מהבניין כבר (הקירות כבר עכלו את צליל הפסיעות)
ומתחיל ללכת לאן שרגליו מוליכות אותו.
לפעמים הוא מצא את עצמו באיזה רחוב בקרית אונו לפעמים כמעט ברמת גן. העיקר שהוא הולך.
מי שחושב שככה דביר מכיר יותר את פתח תקוה אינו אלא טועה. מכמה סיבות. בין השאר כי רגליו של דביר יודעות שאם הן רוצות שמיכה בקרוב- כדאי להוליך את דביר למקום שהוא גם כך מכיר.
דביר יוצא שואף אויר לריאות ומחיל ללכת.
חושב.
דביר חושב על כל החיים האלה על מה הוא עושה לעזאזל ב4 שנים שמתבזבזים לו מול חייו בישיבה בה הוא לומד.
דביר חושב כמה הוא שמח ולמה.
דביר עם דביר. כמה כיף לפעמים.
דביר חושב על איך נראה לו נכון להיות היחס למות.
לאלהים.
לכלליות
לפוסטמודרנה.
להלכה.
לנצרות
וכמובן, להכי מורכב-
לבנות.
דיר חושב וחושב.
כותב תזות ומוחק
כותב אנטי תזות ומרגיש שזה סתם בגלל שהוא חשב לפני כן תזה ונתן לה את השם שכ"כ מבקש "אנטי תזה" אחריו- תזה. אז ברור שהוא מוחק.
הכל בראש.
ורוום.
העולם רועד לו ברגל ימין. יותר נכון בכיס- הוא מוציא את הפלאפון- סמס מבנימין.
בנימין שולח לו הגיג שדביר אוהב להתיחס אליו בתור משהו שיכל להיות כתוב על פתק מרובע שמקושקש באופן לא מושקע מי יודע מה בטושים ולהיות מחולק לילדות בכיתה ו בתור "צ'ופר-מפעולה-של-שבט-מעלות"
לא משהו לשביעיסט ובטח שלא דרך חיים.
נראה לו שהוא ראה את הציטוט בנסיך הקטן אולי? לא זוכר
לא מתאים לטיפוס שבאמת חושב וכו'
***
בנימין סיים את היום. הישב"צ נגמר והוא חוזר הביתה אחרי השעה 12 בלילה.
רחובות קרית אונו לא מי יודע מה בשעות האלה הכל רכבים.
בנימין מסתכל על הכל.
וחושב על ההוא עם המסדה הלבנה.
סתם כי הוא היה מספיק ביש מזל כדי לעבור על פניו של בנימין.
בנימין ישר מתחיל לבקר את קורות החיים שקבל זה עתה מפרצופו של הנהג- האופן שבו הוא דוחס את אפו מנזילה בתנועת נשיפה חדה. העובדה שהוא עם שתי ידיים על ההגה בחלקו העליון.
ברור שמדובר בשמאלני שהתחיל עם המסדה לפני שבוע ועם העבודה לפני חודשיים.
הוא מדמיין אותם נפגשים.
"חצי מהיום שלך מתבזבז על סתם גמרא. במקום חברה יש לך ישב"צ. חבל על הזמן. תהנה תבלה. זה מה שחשוב בחיים"
בנימין קורא הנסיך הקטן לפני כל פעילות. זה נותן לו מתיקות בפה שממנו הוא יגיד לחניכים את המסר של המשחק שהמציאו לו מדריכים אחרים.
והוא נזכר פתאום במשפט.
"השושנים מוציאות קוצים כבר מליוני שנים ובכל זאת כבשים אוכלות את הפרחים כבר מליוני שנים. וזה לא רציני לדעת למה הפרחים מתאמצים כ"כ... אתה כמו המבוגרים"
הוא חשב כמה פשיטות צריך לפעמים. אני עושה את רצון ה' וזהו (זה קשור כי זה קשור. להסביר את זה זה סתם מסבך- זה להבין שההבנה שלך היא בצורה לא נכונה)
לכן אני דתי.
איזה יפה הציטוט הזה.
וואי. יש לו תחושה שהוא ממש רוצה לשתף מישהו עם היופי שהוא נזכר בו עכשיו.
מי ער?
יותר ער אבל הוא לא בטוח יבין.
אה! דביר ער עכשיו. הגיוני.
והוא גם טיפוס כזה חושב- מתאים לו לאהוב את זה.
כשהוא גומר העולם שלו כותב לו בצג הקטן- הודעה נשלחה.
ובעולם אחר לא רחוק- יש רטט ליד רגל. יותר נכון בכיס.
)