אני מותשת.
גם פיזית.
כי לא ישנתי נורמלי כבר איזה חודש.
וגם נפשית.
ממנה.
עיצבנה אותי. תלמדי לקבל אנשים שחושבים שונה ממך.
וגם סתם ככה.
כי ככה.
וקשה לי לשמוע אותה ככה.
קשה לי לשמוע שקשה לה.
היא ממש בכתה לי בטלפון.
ולי אין איך לעזור.
היה באלי להיות לידה.
לחבק אותה. חזק.
מצד שני אני גם צריכה מישהי כזאת.
שתהיה לידי.
ותחבק.
ותרגיע.
ותגרום לי לנשום עמוק.
להרגיע את הלב שדופק מהר מהר.
ופשוט תהיה שם בשבילי.
כנראה שאין אנשים כאלו בעולם.
לפחות לא בשבילי.
אני אהיה עם עצמי.
אסבול לבד.
בודדה.
וכשאני לבד הכאב רק מתעצם.
אין מה לעשות.
כנראה אני לעולם אהיה לבד.
צריך להתרגל.
וללמוד להסתדר.
אבל קשה ליי
מותר לי להגיד שקשה לי?
לפעמים זה נראה שגם זה אסור.
אבל אמרתי.
הנה.
קשה לי.
ממש.
ואני לבד.
מול כל השחור הזה.
כנראה לעולם.