עוצמת הכאב הניטח ומנפץ
הותירה בי זיכרון עמום
הדים קלושים נישאים משם
ולחלוחית במבט כמעט ויבשה.
ושוב חזרנו אל אותו המקום לשאת מבט לעינייך
לא עזבת אותו לרגע
כמו הלכת איתו
תהום אינסופית כרויה בתוכך
ומאנה להתמלא.
ואין לי מילים להביא לך.
והחיבוק הזה הוא כלום מאינסוף
והחוסר הזה שבוער ומכלה
ואת שנשברת כל יום, כל יום,
וקמה ושוב נאספת.
איך נשארת לבדך מהאושר הזה
שקם עלייך והפך גיהנם.
הלוואי היה לי מה לעשות למענך.
אישה אהובה ומוערצת.
, טוב לראות שלא כותבים פה הרבה...