נתחיל מהסוף: ב"ה נולדה לנו תינוקת מדהימה והכל נגמר בשלום.
הכי חשוב זה אמא בריאה ותינוקת בריאה ולכן אני בוחרת לפתוח בזה.
אבל חוץ מהסוף אני מרגישה צורך לכתוב על התהליך כמו שאני חוויתי אותו מבלי לנסות לייפות את המציאות.
אז אני מזהירה מראש- הסיפור קשה (לי לפחות יש עדיין קושי איתו)
התל"מ בתאריך 20.10, שבוע אחרי החגים. אני יוצאת לחופשת לידה מוקדמת לפני ראש השנה.
אחרי החג, מתחילים לחשוב על יום כיפור ופתאום הפנמתי שייתכן ואלד מוקדם יותר ושום דבר לא מוכן ללידה.
במהלך כל השבוע עבדתי במרץ להוציא, לכבס, לסדר לארגן...
מגיע יום שישי מכינה תיק לידה ותיק לשבת ונוסעת להורים לעבור את הצום במנוחה המירבית.
הצום זוחל והקושי מתגבר, לקראת אחר"צ מתחילים כמה צירונים צפופים ומורגשים אבל מהר גם הם חולפים...
ככה עוברים החגים מנסים לנצל את הזמן שנותר עד הלידה לבילוי עם הילדים והמשפחה.
מגיע האחרי החגים, השבוע של התל"מ, יש מדי פעם צירים, לפעמים קצת סדירים שמקפיצים לכוננות- האם זה זה? הצירים מורגשים נמוך ואני מבינה שהסיכויים ללידה מהירה הולכים וגוברים.
עובר השבוע, החששות והכוננות גוברת, אני כבר כמעט לא מצליחה לעשות כלום מרוב מתח, כל יום שעוד לא ילדתי מעלה את הסיכוי שלמחרת אלד.
יום חמישי מגיע, יש לנו סידורים, אני כבר ממש בחוסר רגיעה, אין לי סבלנות לאף אחד, טרודה מהמחשבות מה נעשה עם הילדים בשבת אם אלד עכשיו? בעוד שעה? מחר? כמה אני צריכה את בעלי לעומת כמה אני רוצה שהוא יהיה עם הילדים בשבת.
בערב מדברת עם אמא ומגיעה להחלטה שמה שלא יהיה- כדאי לשלוח את הילדים להורים בשבת.
ערב שבת, הדלקת נרות ויש שקט רועש בבית, הולכת לתפילה עם בעלי, אחרי התפילה סוף סוף מתחילה להרגיש שלווה.
נכנסים לישון מוקדם, אין לדעת מתי תיגמר השינה.
בלילה מדי פעם צירים, ממשיכה לישון, לפנות בוקר מרגישה ציר חשוד בדיוק כשבעלי מתארגן לצאת לתפילה, אני עוד חוככת בדעתי אם לבקש ממנו להתפלל בבית, וכבר חזר מהתפילה.
9:00 בבוקר, מתארגנים לקידוש, יש צירים שמציקים בגב, מדי פעם מגניבה מבט לשעון לבדוק מרווחים.
אחרי האוכל מתחשק לי לצאת להליכה לשאוף אוויר, אנחנו יוצאים והצירים הולכים ונהיים סדירים אבל קצרים מאוד- כל ציר כמה שניות בודדות, ממשיכים ללכת וכבר הצירים מורגשים יותר ויותר, כל פעם שיש ציר רוכנת קצת קדימה. עדיין לא ברור אם זה צירים שיובילו ללידה או שגם הם ירגעו כמו הצירים בימים הקודמים.
11:30 חוזרים הביתה, מתלבטים אם לצאת לבי"ח או לא, אני נכנסת קצת להתקלח ולבנתיים בעלי מארגן דברים ללידה אם וכאשר נחליט שזה זה.
מחילטים שאם עד 12:00 אין שינוי (הצירים לא מתרווחים להם פתאום) אז יוצאים.
אני מתזמנת כל 5 דקות ציר. לא כל הצירים מורגשים אבל וואלה אפשר לחוש במשהו והוא מגיע כל 5 דקות.
12:20 מתקשרים למד"א ובמקביל אורזים אוכל שאם לא תתפתח לידה נוכל להעביר בכיף את השבת עד מוצ"ש.
האמבולנס מגיע, ממשיכים לתזמן צירים, לא ברור מתי הציר מתחיל ומתי נגמר, אבל כל 5 דקות יש תחושה של "משהו" שקורה.
12:50 מגיעים לקבלה בבי"ח ברוגע, הכל נראה כמו הצגה, כמה שאלות, בדיקות, אני רוצה כבר מוניטור (לוודא שבאמת יש צירים סדירים) ובדיקת פתיחה לדעת סוף סוף אם אנחנו אכן בלידה או לא, שמחה שהגענו, גם אם ישלחו אותנו לטייל, יהיה לי יותר כיף לטייל ברוגע אחרי בדיקה מאשר חוסר הוודאות לפני.
13:00 מתחילים מוניטור, פתאום בשכיבה על הגב כבר ברור לי שה"משהו" שהרגשתי הוא אכן ציר (אפילו כבר כואב) ציר הבא אני אפילו צריכה יד של בעלי, עושה פרצוף ובמקרה מיילדת קולט אותו, היא שואלת למה אני עושה פרצוף ואני עונה שקשה לי לשכב על הגב, היא עוזרת לי להסתובב על הצד.
בודקים את המוניטור- יש האטות בדופק העובר, עוד המיילדות מתעסקות עם פיענוח המוניטור משום מקום מגיע כזה ציר כואב, אני צורחת, יורדים המים ואני בעיקר בשוק!! לא ברור מאיפה הגיע הכאב האיום הזה.
בודקים פתיחה- 7 (!) וואלה לא מפתיע אותי אחרי הציר שעברתי.
המיילדת שואלת אם אני רוצה שיעבירו אותי לחדר לידה על המיטה או שאלך ברגל.
אני מאוד רוצה לקום מהמיטה אבל בעיקר חוששת. מעבירים אותי עם המיטה, מגיע עוד ציר איום ונורא, נכנסים לחדר לידה, השעה 13:30 אני בקושי מצליחה להתרומם וכבר מרגישה צירי לחץ, צורחת לוחץ לי. המיילדת קצת נלחצת ומבקשת שאעבור מהר למיטת הלידה.
אני לא זזה רק צורחת בחוסר אונים בעיקר מההפתעה של עוצמת הציר, לא היה לי זמן להתכונן נפשית לבואו- הכל קורה מהר מדי וכואב מדי, ואני צריכה תוך כדי לענות על השאלות על מהלך ההריון, לחשוב איך אני מתמודדת עם הבקשות של הצוות (מנסים להזיז לי את היד ותוך כדי מבקשים שאעביר רגל)
אני מתנגדת להעברה של היד, כואב לי כל כך, רוצה לעבור רק אחרי שירגע הציר וזה אכן מה שקורה.
אני רועדת בטירוף, צורחת בחוסר הכרה מרוב כאב, לצוות יש דרישות, אני כבר לא מודעת למה אני רוצה שיקרה, רק שייגמר הסיוט הזה.
כאן מגיע החלק שהכי קשה לי נפשית- מתחילים להוריד לי בגדים בלי לשאול אותי ובלי שאני מודעת 100% למה שקורה, בעלי עוזר להם ואני מרגישה פגועה כל כך!!! הוילון פתוח לרווחה וכל מי שמחוץ לחדר רואה אותי חופשי, וזה לא מעניין אף אחד! בדיוק הייתה החלפת משמרות, הגיעה לדלפק מישהי כולם שם חיבוקים ונשיקות, מעבירים חוויות. אני רואה אותם בבירור ומבינה שגם הם רואים אותי ככה... צורחת בחוסר שליטה וללא בגדים.
אני מבקשת מבעלי לסדר את הוילון, אבל הוא לא סוגר כמו שצריך, ואני מתעצבנת, מבקשת שוב ושוב, אבל כל רגע מישהו נכנס ויוצא, פותח את הוילון ולא חושב לסגור.
מתחלפות שם המיילדות כל הזמן וכל אחת מציגה את עצמה בשמה... ממש לא מעניין אותי איך קוראים לך! את יכולה שניה לחשוב עלי?? על המצב שלי? לעזור לי??
מבקשים ממני לשכב על הגב ואני מסרבת בתוקף, עומדת עם הברכיים על המיטה עם הפנים כלפי המשענת,
מנסים לעזור לי להסתובב ואני מקשה עליהם.
פתאום אחת המיילדות שואלת רגע למה את לא לבושה?! אני מסתכלת עליה בשוק: מה אני בן אדם? יש לי זכות לפרטיות? יש לי זכות על גופי? אין שום צורך רפואי להשפיל אותי עד עפר?
היא מלבישה אותי בחלוק ומחזירה לי קצת את תחושת האנושיות...
אני מבקשת שוב מבעלי שיסגור את הוילון, אולי הפעם אזכה לעוד טיפת כבוד. בעלי מנסה לדבר איתי על משהו אחר ואני מתעקשת על הוילון.
זה עוזר לחצי דקה, ואני כבר מתייאשת מהוילון, שכל העוברים והשבים יראו אותי במצבי הפגיע...
במקביל לכל התחושות האלו, הצירים נמשכים. אני שוכבת על הגב לפי דרישת המיילדת כי היא לא יודעת לקבל לידה בתנוחה אחרת ומנסה ללחוץ.
המיילדת מבקשת שאדחוף את הברכיים לכיוון הפנים ואלחץ, אני מרגישה כמו בשיעור ספורט עם בקשה לא הגיונית, אני רוצה להישען עם הידיים קדימה אבל יודעת שזה חלום שלא יקרה. מבינה שאצטרך ללדת כמו שמבקשים ממני ולא יעזור איך אני מרגישה שהגוף שלי יעשה את העבודה הכי טוב (איזה כח יש לי לנהל משא ומתן כשאני כואבת ותשושה כל כך?)
אני משלימה עם המצב שידי על התחתונה ומנסה להישמע להוראות המיילדת, עוד ציר שאני מנסה ללחוץ בכל כוחי, עוד אחד ועוד אחד...
רק שייגמר כבר... אני לא עומדת בזה... אבל אין שום תועלת בלחיצות שלי. אחרי שהרגשתי שלחצתי את המקסימום שלי אני מבינה שחייבים לשנות משהו, מתלבטת בין וואקום לבין בקשה לשינוי תנוחה (בקשה אותה כבר ביקשתי מספר פעמים והיא לא נענתה).
אני בוכה שאין לי כח ללחוץ וממש מתחננת לא על הגב, לא על הגב.
משהו במיילדת נפתח והיא אומרת לי איך להעביר את הרגל ככה ששכבתי על הצד. זה לא מספיק לי, אני ציפיתי למשהו אחר, לוחצת ככה בקושי כדי לצאת ידי חובה.
המיילדת מבקשת שאחזיר את הרגל איפה שהייתה קודם ואני בשוק... שוב על הגב?! אין סיכוי שאני אפילו מנסה ללחוץ ככה...
פתאום המיילדת אומרת לא ללחוץ! (כאילו שהיה סיכוי) תעשי פו,פו פו... הנה היא יוצאת
13:52 אני מרגישה שהגיע זמן הגאולה לא מאמינה שהנס התרחש ואני כבר לא צריכה ללחוץ בשכיבה על הגב, לא עניין אותי שעוד רגע אראה את התינוקת, רק שהסיוט הזה שנקרא חדר לידה ייגמר.
רק כשהתינוקת כבר בחוץ אני קולטת שיש לי ילדה! ובעצם לידה זה משהו מרגש! אבל אני עדיין כאובה ופגועה מהכל ובעיקר חסרת אונים.
חבל הטבור קצר אז המיילדת רוצה לחתוך מיד, אני אפילו לא מנסה להתנגד, כבר הבנתי שהכל הפוך מגישה של לידה טבעית.
מעבירים אותי מיטה (למה?)
אני רועדת וקר לי. מביאים לי את התינוקת וסוף סוף יש לי קצת פרטיות ושפיות ואני מתחילה להתענג על הקטנה.
האושר לא נמשך זמן רב, המיילדת אומרת שאני יכולה לנסות להניק אותה, ניסיון ראשון לא מצליחה, לפחות רוצה לשים אותה קצת עלי, אבל דוחקים בי להיפרד ממנה.
מעבירים אותי לחדר התאוששות (מה הקטע?!) ושוב עוברת מיטה... חדר התאוששות היה סיוט מבחינת הרעש, רק רציתי לנוח קצת להרגיע את הסטרס, להתחיל טיפה לעכל מה עבר עלי...
יש 6 יולדות בחדר התאוששות, אחת מהן חשבה שזה המקום והזמן לארח את כל החמולה, הורים אחיות, הילדים שלה והאחיינים!!
עוד לא עברה שעה מהלידה, ואני כבר מוקפת באנשים זרים, גברים דתיים שמסתובבים חופשי... זוועה.
מחכה כבר להגיע למחלקה.
למזלי לא מתעכבים מדי הרבה בהתאוששות ומעבירים אותי למחלקה, שם הייתה תפנית מדהימה, קיבלה אותי אחות מקסימה עם חיוך כזה, שאלה לשלומי (מה, אני בן אדם שמישהו מתעניין בי?)
היא אמרה לי: וואו ילדת בלי אפידורל, איזה גיבורה! (אני מחייכת בחיוך ציני, כאילו שהייתה לי איזשהי נקודת בחירה בלידה הזאת, שום גיבורה ושום נעליים בסה"כ הייתי משהו שצריך לבצע את ההוראות)
מפה באמת אכפת לצוות הצרכים שלי והדברים מתחילים להסתדר סוף סוף...
ברוך ה' ששתיכן שלמות ובריאות 
ועוד
