אני חושב שיש לעונה שסוערת בחוץ השפעה בנפש
על כל מיני מקומות שכאלו.
בין היתר, מציאת בן/בת זוג אצל אנשים.
משהו באור-חושך הזה שסובב את הזמן הזה.
הכינוס הזה בעצמך.
התכנסות אל תוך הפנים.
תחושת בדידות קורעת שכזאת מפלחת, מתפלצת באוויר ביתר שאת ועז.
ומחפשים קצת להדליק בנו אש.
חום ולהט.
זיקה בין דברים,
שפשוף של אבני בערה יוצרים את הגיצים האלו.
שלהבת י-ה
חייה בכל אחד מאיתנו, מחכה כל כך לפרוץ החוצה את החומות הרגילות.
משהו בחורף,
בכרבול שלו,
בחדר חשוך ואפלולי
מתחת שמיכה
מגרה בחדרים פנימיים לצאת החוצה,
מאתגר את האוצרות פנימה ולוחש להם בקול א-לוהי לצאת,
לקום מהתרדמה.

ובכל אחד חבויה להבת קודש עצמית,
או כזאת שיכולה להיות שם..
וביחד ההוצאה החוצה עוצמתית יותר,
במרחבים האלה,
בדממה הזאת,
המִדבּר שלנו שעוטף, נראה שקט מידי
אבל משתוללות בו אנרגיות חיים.
ומישהו,
מישהו כבר צריך לדבר אותו החוצה,
דרך מילים ואותיות שכאלו,
שולחים זרועות אל הממשי,
אל מעבה הפנימיות.
ומחיים אותה.
צפרים אותה קדימה
מים קרים על נפש עייפה.
דולים ממנה קצת להבות רוטטות.
חורף.