אני. מפחדת מפחדת מפחדת מפחדת מפחדת!!!
שהדכאון שלי כבר לא נורמאלי.
שכל הבעיות יוצרות משהו שאי אפשר להתגבר עליו לבד.
שההדחקה הזאת בסוף תתפוצץ
שאני בכלל צריכה פסיכיאטר.
חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת חייבת לספר למישהו כבר!!!!!!
פשוט חייבת! אחרת אני יתפוצץ.
אימלהה איזה פחדדדד!!!!!!!!!!!!!!
אני רועדת.
שמישהו ישים לב כבר.
בעצם לא.
לא לא לא לא!!
אוף איתי!
אני רוצה לדבר איתה כבר!!!
אבל איך??
איך עושים את זה??.
שוב פעם מפחדת.
אז זאת היתה כמעט הזדמנות. יש מצב שזה היה קורה.
אם מראש הייתי מדברת איתה לבד.
ולא משתפת בזה גם אותה.
כי אז הלכנו ביחד.
וככה בטוח לא הייתי מספרת הכל.
אולי חלק.
אבל אז פתאום הן הגיעו.
והכל נגמר.
ואני לא מעיזה לפתוח את זה בעצמי שוב. לא מעיזה!
והיא גם בכלל לא שלנו יותר.
היא שמה לב שעובר עלי משהו.
בטוח.
כזאת היא, מיוחדת.
אין, היא פשוט מטריפה האישה הזאת! אין עליה בעולם!
אבל, יש לה כבר אחרות.
אם היא היתה שלנו היא הייתה שואלת, מתעניינת.
אבל היא לא.
וזה לא מתפקידה.
והיא, צדיקה שכמותה, השאירה פתח, כן. היא אמרה בפרוש.
אבל גם לקחה צעד אחורה. כי היא יודעת את מקומה.
ולי זה עושה רע רע רע רע רע רע רע רע!
אם הייתי מאמינה בהשגחה פרטית, זה היה טוב.
היה לי על מי להפיל הכל.
אבל אני לא.