אני צריכה איזה פעם אחת כזאתי, לבד, עם שקט בראש ומיליון שעות פנויות. לשבת ולכתוב הכל.
הכל הכל הכל.
ואז ללכת אליה, או אליה או אליה.
ולהביא.
להגיד שיקראו.
שינסו לעכל.
שאני אשמח לתגובות.
ושלא יספרו לאף אחד.
שמה שאני עושה,
זה מוצא אחרון.
ושינסו לא לשפוט.
ולא להפנות אותי לאף טיפול פסיכולוגי.
שיהיו הן,
הפסיכלוגיות שלי.
אחת מהן.
איזו שלא תהיה.