ופתאום הפחד חודר.
ואני אפילו לא יודעת ממה.
כן, ברור שמזה.
וגם מזה.
אבל אני כבר לא יודעת אם אני מפחדת סתם.
אם יש סיבה לפחד הזה.
אם הוא הגיוני.
אבל אני מפחדת.
אוף.
אסור לי לעשות את זה.
סתם מבהיל.
ובמילא אני בחיים לא אספר לה.
ולמה למען ה' עשיתי את זה.
עכשיו היא תדע.
והיא יודעת כבר.
למה.
היא בכלל לא צריכה לדעת.
היא יודעת חצי במילא, אבל די.
היא תיארה את זה טוב.
אני לא צריכה להיות עם התווית של המסכנה שכל הזמן קשה לה.
נכון שזה נכון, אבל זה שהן גם חושבות עלי את זה יקשה עלי להתרומם.
אז אני לא צריכה לגרום לעצמי את זה.
שהן יחשבו.
הן במילא כבר חושבות.
אבל אוףף די.
זה פשוט יוצא בלי שאני חושבת יותר מדי.
והיא פשוט מתוקה.
קלטה שאני לא אספר, ופשוט שלחה לי "מתפללת".
די אבא.
אסור שזה יקרה.
אסור אסור אסור.
אחרת אני אמות.
לא יודעת מה יקרה.
אסור.
והגיוני שזה כבר קרה.
ואסור.
פשוט אסור.
ואיך פתאום אני אשאל אותה על זה.
מה אני אגיד לה, שאני צריכה הבטחה שהיא לא תעשה את זה?!
אוף. אני פשוט סתומה.
אני אתחמק ממנה עכשיו.
ואז היא תשאל.
ואז מה אני אגיד לה, שאני מפחדת??
דיי אבא.
למה נכנסתי למצב הזה.
הייתי צריכה להגיד לה אז.
אבל אוף.
למה הייתי בטוחה שזה מובן מאליו.
או שפשוט לא חשבתי.
הכי הגיוני.
יופי לי.
בנאדם שלא חושב ואז הכל מתפוצץ לי בפרצוף.
היא אמרה שאני בטוח חושבת.
או שלא, ואז אני צריכה להחליט אם אני רוצה.
ואם כן שאני אתחיל, ושזה עבודה.
אוי.
כמה שהיא לא יודעת.
נראלי שאני פשוט חושבת יותר מדי.
או שלא.
לא יודעת.
לא רוצה לדעת.
אין לי כוחות בשביל זה.
כנראה זאת הבעיה שלי.
שאני לא יודעת.
אבל אני באמת באמת לא יודעת.
כל תשובה שניה שלי לאנשים זה שאני לא יודעת.
היא אמרה שאני בטוח יודעת. בתוכי.
אבל לא.
אני באמת באמת לא יודעת.
אוי.
אנשים שלא מבינים.
הם גם לא צריכים להבין.
אבל לפעמים צריך מישהי שפשוט תהיה שם. ותחבק.
גם אם היא לא מבינה.
ולא תתחיל לתת עצות בלי שהיא יודעת על מה בכלל.
פשוט תהיה. ותחבק.
ותתן לי הרגשה שהיא שם בשבילי אם אני צריכה.
הרגשה שאף פעם לא הרגשתי.
מעניין איך זה.
בעצם אסור לי להתעניין.
כי זה לא יקרה.
ואני מפחדת.
וכנראה לעד אשאר כזו.
לבד.
ואני אפילו לא יודעת ממה.
כן, ברור שמזה.
וגם מזה.
אבל אני כבר לא יודעת אם אני מפחדת סתם.
אם יש סיבה לפחד הזה.
אם הוא הגיוני.
אבל אני מפחדת.
אוף.
אסור לי לעשות את זה.
סתם מבהיל.
ובמילא אני בחיים לא אספר לה.
ולמה למען ה' עשיתי את זה.
עכשיו היא תדע.
והיא יודעת כבר.
למה.
היא בכלל לא צריכה לדעת.
היא יודעת חצי במילא, אבל די.
היא תיארה את זה טוב.
אני לא צריכה להיות עם התווית של המסכנה שכל הזמן קשה לה.
נכון שזה נכון, אבל זה שהן גם חושבות עלי את זה יקשה עלי להתרומם.
אז אני לא צריכה לגרום לעצמי את זה.
שהן יחשבו.
הן במילא כבר חושבות.
אבל אוףף די.
זה פשוט יוצא בלי שאני חושבת יותר מדי.
והיא פשוט מתוקה.
קלטה שאני לא אספר, ופשוט שלחה לי "מתפללת".
די אבא.
אסור שזה יקרה.
אסור אסור אסור.
אחרת אני אמות.
לא יודעת מה יקרה.
אסור.
והגיוני שזה כבר קרה.
ואסור.
פשוט אסור.
ואיך פתאום אני אשאל אותה על זה.
מה אני אגיד לה, שאני צריכה הבטחה שהיא לא תעשה את זה?!
אוף. אני פשוט סתומה.
אני אתחמק ממנה עכשיו.
ואז היא תשאל.
ואז מה אני אגיד לה, שאני מפחדת??
דיי אבא.
למה נכנסתי למצב הזה.
הייתי צריכה להגיד לה אז.
אבל אוף.
למה הייתי בטוחה שזה מובן מאליו.
או שפשוט לא חשבתי.
הכי הגיוני.
יופי לי.
בנאדם שלא חושב ואז הכל מתפוצץ לי בפרצוף.
היא אמרה שאני בטוח חושבת.
או שלא, ואז אני צריכה להחליט אם אני רוצה.
ואם כן שאני אתחיל, ושזה עבודה.
אוי.
כמה שהיא לא יודעת.
נראלי שאני פשוט חושבת יותר מדי.
או שלא.
לא יודעת.
לא רוצה לדעת.
אין לי כוחות בשביל זה.
כנראה זאת הבעיה שלי.
שאני לא יודעת.
אבל אני באמת באמת לא יודעת.
כל תשובה שניה שלי לאנשים זה שאני לא יודעת.
היא אמרה שאני בטוח יודעת. בתוכי.
אבל לא.
אני באמת באמת לא יודעת.
אוי.
אנשים שלא מבינים.
הם גם לא צריכים להבין.
אבל לפעמים צריך מישהי שפשוט תהיה שם. ותחבק.
גם אם היא לא מבינה.
ולא תתחיל לתת עצות בלי שהיא יודעת על מה בכלל.
פשוט תהיה. ותחבק.
ותתן לי הרגשה שהיא שם בשבילי אם אני צריכה.
הרגשה שאף פעם לא הרגשתי.
מעניין איך זה.
בעצם אסור לי להתעניין.
כי זה לא יקרה.
ואני מפחדת.
וכנראה לעד אשאר כזו.
לבד.