אני מרגיש משהו חסר.
משהו שלא נמצא אצלי.
כשאני מדבר, אני מציץ על העולם מהחלונות.
העיניים שלי.
וחש משהו מוזר.
זה אני?
אני מדבר משם?
אני חושב שאני המשוגע היחיד.
אני בוהה.
אני לא יודע כלום.
מסתכל על עצמי.
זה אני.
כן.
ושוב תחושה ריקה זוחלת לי בלב.
אין לי כלום.
יש לי הכל.
אני לא יודע מי אני באמת.
אולי אני לא שפוי.
אני יודע שזו מחשבה אווילית.
כי אני כן שפוי.
עובדה שאני מקובל מאוד.
למה צריך עובדות.
יכולהיות שיש לי 5 אחוז אי שפיות.
כי אני מרגיש מוזר.
כמו זקן שאבד עליו הכלח.
תשוש כמו פועל בנין.
אינלי כח.
אני נאנח לעצמי.
תמיד אני חייב להיות מוזר.
בעצם.
כולם מוזרים.
וזה מנחם אותי.
אבל אני במיוחד.
אז מה. זה נחמד להיות מיוחד.
אני הבנתי את עצמי.
אני מחפש ריגוש.
מחפש אימה.
מחפש צחוק.
אבל אחר כך, תמיד יבוא השחור.
כשהריגוש ייגמר.
אני אשאר לי לבד עם עצמי.
ועם החלל הריק.
וארגיש מוזר.
ארגיש חור שחור.
איך אני מבין את האסימפטוטה פתאום.
בעצם את הפונקציה עם החור.
מזה משנה.
לא כואב לי.
לא.
להפך.
אני רוצה גם להרגיש כאב.
ושמחה.
אבל אני חש רק בדידות.
חש ניתוק מעצמי.
חש דביל.
דביל של חלומות ואי שפיות.
בעצם אני לא חש.
אני סתם.
אני רוצה להרביץ לעצמי לפעמים.
כי הייתי לא בסדר.
אבל אינלי כח להביט בעצמי.
כי זה משעמם.
ןזה מייאש.
וחסר תועלת.
ותקווה.
אני..
אוהב לדבר על עצמי.
מי זה עצמי אבל?
מה הוא?
איך הוא רואה את הכל?
מעניין.
אולי הוא גם חושב שאני דביל. ולא שפוי.
ואולי אני כל כך דביל שרק אני חושב כך.
באלי לטפס פתאום.
באלי לצעוק ברחוב.
להעיר את כולם.
כולם ישנים.
ואני תופס את זה.
באלי ללכת לחורשה ולהעיר את העצים.
באלי לזעוק את הכלום הזה.
באלי לבלוע את עצמי.
די כבר לרצות
מה רוצים ממני?
מה אלוקים מבקש ממני?
מה התיקון שלי?
מי התיקון שלי?
למה אני מתעלם מכל הרמזים?
אחחח נמאסת בחור.
נשרפת. נצלית יותר מידי.
אתה כבר לא טעים.
אבל יש לי תקנה.
נכון.
יש לי תקומה.
אני גם מקווה.
אוף כלום. אתה כזה מעצבן.
משהו שלא נמצא אצלי.
כשאני מדבר, אני מציץ על העולם מהחלונות.
העיניים שלי.
וחש משהו מוזר.
זה אני?
אני מדבר משם?
אני חושב שאני המשוגע היחיד.
אני בוהה.
אני לא יודע כלום.
מסתכל על עצמי.
זה אני.
כן.
ושוב תחושה ריקה זוחלת לי בלב.
אין לי כלום.
יש לי הכל.
אני לא יודע מי אני באמת.
אולי אני לא שפוי.
אני יודע שזו מחשבה אווילית.
כי אני כן שפוי.
עובדה שאני מקובל מאוד.
למה צריך עובדות.
יכולהיות שיש לי 5 אחוז אי שפיות.
כי אני מרגיש מוזר.
כמו זקן שאבד עליו הכלח.
תשוש כמו פועל בנין.
אינלי כח.
אני נאנח לעצמי.
תמיד אני חייב להיות מוזר.
בעצם.
כולם מוזרים.
וזה מנחם אותי.
אבל אני במיוחד.
אז מה. זה נחמד להיות מיוחד.
אני הבנתי את עצמי.
אני מחפש ריגוש.
מחפש אימה.
מחפש צחוק.
אבל אחר כך, תמיד יבוא השחור.
כשהריגוש ייגמר.
אני אשאר לי לבד עם עצמי.
ועם החלל הריק.
וארגיש מוזר.
ארגיש חור שחור.
איך אני מבין את האסימפטוטה פתאום.
בעצם את הפונקציה עם החור.
מזה משנה.
לא כואב לי.
לא.
להפך.
אני רוצה גם להרגיש כאב.
ושמחה.
אבל אני חש רק בדידות.
חש ניתוק מעצמי.
חש דביל.
דביל של חלומות ואי שפיות.
בעצם אני לא חש.
אני סתם.
אני רוצה להרביץ לעצמי לפעמים.
כי הייתי לא בסדר.
אבל אינלי כח להביט בעצמי.
כי זה משעמם.
ןזה מייאש.
וחסר תועלת.
ותקווה.
אני..
אוהב לדבר על עצמי.
מי זה עצמי אבל?
מה הוא?
איך הוא רואה את הכל?
מעניין.
אולי הוא גם חושב שאני דביל. ולא שפוי.
ואולי אני כל כך דביל שרק אני חושב כך.
באלי לטפס פתאום.
באלי לצעוק ברחוב.
להעיר את כולם.
כולם ישנים.
ואני תופס את זה.
באלי ללכת לחורשה ולהעיר את העצים.
באלי לזעוק את הכלום הזה.
באלי לבלוע את עצמי.
די כבר לרצות
מה רוצים ממני?
מה אלוקים מבקש ממני?
מה התיקון שלי?
מי התיקון שלי?
למה אני מתעלם מכל הרמזים?
אחחח נמאסת בחור.
נשרפת. נצלית יותר מידי.
אתה כבר לא טעים.
אבל יש לי תקנה.
נכון.
יש לי תקומה.
אני גם מקווה.
אוף כלום. אתה כזה מעצבן.