והכאב
שלא מרפה.
נכנס פתע פתאום
ונשאר.
עד להודעה חדשה.
והבטן
מתכווצת
והראש
מתפוצץ מרוב כאב
והלב
כבר מזמן על הרצפה
מדמם
בין השברים.
כואב לי.
כן.
כואב.
אפילו מאוד.
ולא עוזר אקמול.
קר לי
אני רועדת
ושום דבר לא מחמם.
אני מפחדת.
אני כואבת.
אני עצובה.
אני בודדה.
אני לא אני.
אני בן אדם שיש לו אידיאלים גדולים.
רצונות.
חלומות.
יש דברים שאני יכולה לדבר עליהם עם ברק בעיניים.
או שאני כבר לא כזו.
השתניתי.
או שאיבדתי את עצמי.
לא מוצאת את האני שבי.
פעם הייתי ילדה שמחה.
בעצם אני לא זוכרת את זה.
לא זוכרת מתי הייתי שמחה באמת.
אני כבר מזמן לא אני.
אני רוצה להיות שמחה?
כן. יכול להיות שכן.
אבל אין לי כוחות.
אין לי כוחות להתחיל לעבוד על עצמי.
כל דבר מזכיר לי הכל.
מכאיב לי.
משתק אותי.
איך אני יכולה להיות שמחה?
אין לי תשובה.
אני לא רוצה לחזור מחר.
לא רוצה לפגוש אותה.
ואותה.
היא תשאל.
ולא יהיה לי מה להגיד לה.
והיא תרצה לדבר איתי אולי.
ואני לא רוצה לראות את הפרצוף שלה.
לא רוצה לחשוב מה אולי היא עשתה.
רוצה להשאר באי הידיעה, למרות שככה אני מפחדת ממש.
מאשר לדעת שזה קרה.
אבאא.
בבקשה בבקשה בבקשה שהיא לא אמרה לאף אחד. בעולם.
בבקשה שהיא שמרה את זה לעצמה.
בבקשה.
שלא יקרה.
אסור.
אחרת אני באמת מתה.
אני לא אדע מה לעשות עם עצמי.
אני מפחדת אבאא.
לא רוצה לראות אותה מחר.
אין לי איך לשאול אותה אם זה קרה או לא.
אני מפחדת לגלות שכן. מפחדת פחד מוות.
אבאא בבקשה שהיא לא תהיה מחר.
וגם לא היא.
למרות שאני יודעת שזה לא יקרה.
יכול להיות שאני כן צריכה לראות אותה.
לשאול אותה וזהו.
רק לוודא.
אבל אני מתפדחת.
אני פחדנית.
אני יודעת שאני בחיים לא אעשה את זה.
אוףף אבאא תעזור לי בבקשה ממך!!
שלא מרפה.
נכנס פתע פתאום
ונשאר.
עד להודעה חדשה.
והבטן
מתכווצת
והראש
מתפוצץ מרוב כאב
והלב
כבר מזמן על הרצפה
מדמם
בין השברים.
כואב לי.
כן.
כואב.
אפילו מאוד.
ולא עוזר אקמול.
קר לי
אני רועדת
ושום דבר לא מחמם.
אני מפחדת.
אני כואבת.
אני עצובה.
אני בודדה.
אני לא אני.
אני בן אדם שיש לו אידיאלים גדולים.
רצונות.
חלומות.
יש דברים שאני יכולה לדבר עליהם עם ברק בעיניים.
או שאני כבר לא כזו.
השתניתי.
או שאיבדתי את עצמי.
לא מוצאת את האני שבי.
פעם הייתי ילדה שמחה.
בעצם אני לא זוכרת את זה.
לא זוכרת מתי הייתי שמחה באמת.
אני כבר מזמן לא אני.
אני רוצה להיות שמחה?
כן. יכול להיות שכן.
אבל אין לי כוחות.
אין לי כוחות להתחיל לעבוד על עצמי.
כל דבר מזכיר לי הכל.
מכאיב לי.
משתק אותי.
איך אני יכולה להיות שמחה?
אין לי תשובה.
אני לא רוצה לחזור מחר.
לא רוצה לפגוש אותה.
ואותה.
היא תשאל.
ולא יהיה לי מה להגיד לה.
והיא תרצה לדבר איתי אולי.
ואני לא רוצה לראות את הפרצוף שלה.
לא רוצה לחשוב מה אולי היא עשתה.
רוצה להשאר באי הידיעה, למרות שככה אני מפחדת ממש.
מאשר לדעת שזה קרה.
אבאא.
בבקשה בבקשה בבקשה שהיא לא אמרה לאף אחד. בעולם.
בבקשה שהיא שמרה את זה לעצמה.
בבקשה.
שלא יקרה.
אסור.
אחרת אני באמת מתה.
אני לא אדע מה לעשות עם עצמי.
אני מפחדת אבאא.
לא רוצה לראות אותה מחר.
אין לי איך לשאול אותה אם זה קרה או לא.
אני מפחדת לגלות שכן. מפחדת פחד מוות.
אבאא בבקשה שהיא לא תהיה מחר.
וגם לא היא.
למרות שאני יודעת שזה לא יקרה.
יכול להיות שאני כן צריכה לראות אותה.
לשאול אותה וזהו.
רק לוודא.
אבל אני מתפדחת.
אני פחדנית.
אני יודעת שאני בחיים לא אעשה את זה.
אוףף אבאא תעזור לי בבקשה ממך!!
