היום ראיתי, לגמרי במקרה, משהו שאמא שלי כתבה כשהייתי בת 9.5. היא כתבה שהבת שלה ממש מנסה לרצות אותה כל הזמן, אומרת דברים כדי למצוא חן בעיניה, לקלוע לטעם שלה, שהיא תאהב מה שהיא עושה וכו.
אני לא זוכרת את זה ולא זכורה לעצמי בתור ילדה כזו, אבל זה לא משנה. מסתבר שזו תכונה שמלווה אותי עד היום. אני רוצה לספר לכולם כמה אני תותחית וחכמה. איזה תואר קשה אני עושה. איזה אלופה אני שתקתקתי הכל בכזה גיל. שיש לי משפחה מושלמת. שאני מוכשרת. שאני אישה חזקה כי האיש שלי בקרבי ואני לבד בבית. ואולי, אחרי שכולם יגידו שוואו ואני ממש מדהימה וכל הכבוד, אולי אני אתחיל להאמין להם. לפחות קצת. כאילו רק אני יודעת כמה אני לוזרית. חלשה, חסרת שליטה, אנוכית... ואני צורכת את האישורים האלה מבחוץ כמו סם. הרי לא יכול להיות שאני משלה אצ כולם, נכון? אז אני קצת מאמינה ואוהבת אותי וכאילו איזה וואו של אישה אני. וזה מחזיק ומסמם קצת.. עד האישור הבא.

מה גרם לכם לדתל"ש? וכשהחלטתם לדתל"ש, מה עשיתם? מה הייתה 'שבירת הקערה' שלכם?