מה עושים.?ואיך?
והכל נתקע
כמו חמור על סף קריסה
ועכשיו זה קצת יותר מובן
כי כשהכל נעלם רוצים לחזור לנק ההתחלה.
ואין יותר כואב מזה
ואין יותר מעייף
ואם אתה נמצא כאן כל הזמן-אתה בעצם הכל- ומחייה אותי כל אלפית השניה מחדש אז,מה?
מה אני אמורה לעשות? לא השארת לי הרבה ברירות,אין לאן לברוח(בעצם כן.אבל לא משנה) אני מאמינה,ולמדתי קצת לשחרר אבל,מרגיש לי תקוע להגיע כל סוף יום לאותה תובנה
כל כך הרבה דברים השתנו
אבל איך זה שעדיין נשאר,משו עדין,ודק,
קצת מוסתר, קצת תמים.
אז כן אולי אני צריכה פסיכולוג.
ואולי אני יכולה שוב לבד? ח"ו. כלומר אני ועצמי, מונולוג ושות'
אבל הנה,נקודת ההתחלה מכה בי..
טוב,נלך לישון,
אולי מחר זה יסתדר
בעצם ישכח
ואז בשירים הכל יעלה
אבל לימודים זה ידחק
ושוב בחזור יש את השירים
ועוד סתם מלא דברים קטנים
שמזכירים לי עד כמה
ובעיקר זועקים לי-לַמה?
ואז בבית יש את המחשב
ואת הציור
ואת ה
כלום,
ואז סוף יום
וריקנות
וכוס קפה כל שעה עגולה של בדידות.
ואז לישון.
ולהתפלל למות.