די.
פשוט די.
נמאס לי.
נמאס לי שכל פעם מחדש שוברים לי את האמון.
נמאס לי.
באתי ודיברתי איתה.
בהתחלה סתם.
לא היה לי אומץ לשאול ישיר.
ואז היא היתה צריכה ללכת.
עצרתי אותה בדלת.
שאלתי אותה.
והיא שאלה למה.
ושהיא אמרה לה.
דיי אבאא פשוט דיי!!!
התאבנתי לרגע.
לא ידעתי איך להגיב.
והיא שואלת למה.
ואם אני לא רוצה שהיא תדע.
ואני אמרתי שאני לא יודעת.
היא שאלה אם היא אמרה לי משהו על זה.
אמרתי שהיא לא אמרה כלום שזה היה נשמע שהיא יודעת.
לא אמרתי לה שאני פשוט פחדתי שהיא תגיד למישהו.
לא משנה למי.
והפחד התממש.
והיא שואלת למה.
אם זה ישנה.
ודיי אני לא יודעת מה להגיד לה.
למה חשבתי שזה דבר בסיסי.
למה לא אמרתי לה אז ששום דבר לא יוצא משם.
ואז כבר היינו צריכות לרוץ להסעה.
אז לא סיימתי לדבר איתה.
ועוד פעם לא אמרתי לה שלא תגיד כלום.
ובערב שלחתי לה הודעה שאני צריכה ממנה הבטחה שהיא לא מספרת לאף אחד שום דבר שאני אומרת לה.
ואם זה אפשרי.
והיא מסננת.
יופי, תסנני.
תגרמי לי להרגיש הבנאדם הכי סתום ביקום.
תהרסי לי את האמון עוד יותר.
לא רוצה לראות אותך עוד.
לא רוצה לדבר איתך בחיים.
אין לי אמון בך.
דיי אבא.
למה זה עוד פעם קורה.
ולמה.
למה לעזאזל אני מרגישה ככה.