מדבר.
הכל נושם.
קשה שלא לחוש את ריח החול הרך;
המתעקש לסדוק בעדינות את מעטפת האויר הדקה.
פסיעותיו הטריות של העלם, עוד נכרות היטב.
פרט לשריקת הרוח העדינה, נמחק כל זכר לאימה שהתרחשה כאן אך לפני דקות ספורות.
השקט הזה, שעד לפני זמן קצר היה מבורך, הפך לפחד מהלך.
"מישהו כאן?" הוא כמעט לחש.
הד ציוץ הציפורים השיבה לו בתגובה.
"מישהו?" עכשיו הוא לגמרי צעק. צעקה שנותרה אילמת.
"בבקשה, תענו לי". האיש המשיך להתעקש.
שוב, שקט.
"אני מתפרק". כמו לחש לעצמו.
הוא הפנה מבטו לשמיים בחוסר קול וצנח על החול היבש.
חש איך כוחותיו מתרוקנים לאיטם, איך נשימתו נעצרת.
הוא הספיק לטעום את טעם הנוזל המלוח מרטיב את שפתו היבשה.
הוא הרגיש את כאב הלב צף וזועק ללא מענה.
לא, איני מכיר את האדם הזה, את העלם. הבחור.
מה הוא עושה פה?
מיהו?
איני מרגיש אותו.
איני מכיר אותו.
הוא זר. וגם מוזר.
רגע, מה הוא מרגיש עכשיו?
מה הוא רוצה?
באמת שאין לו מושג.
כעס? עצב?
אולי קצת שמחה?
הכל מתערבל בתוכו.
מהיכן ידע?
רגע, בתוך השקט זה בטוח מסתתר.
בא נקשיב.
רגע.
רגע.
אני מקשיב.
לתוך הלב.
שלי.
וואו.
לפתע חדרה לתוכו ההכרה, עד כמה חסום היה לרגשותיו.
עד כמה מחק את עצמו, את רצונותיו.
הוא עצם את עיניו; מתקשה להכיל את עצמת הרגשות.
הכל רועש, הכל גועש.
באמצע מדבר פסטורלי ושט להחריד, רעש עצמתי, מחריש אזניים.
אחרי דקות שנדמו כנצח, כמו ניעור מחלום עמוק.
שפשף את עיניו הרטובות וקם לאיטו.
הרגשות בערו בו כלהבה מתלקחת, עצמותיו דאבו ממאמץ.
זה היה כדאי, הוא ידע.
היום הוא נולד. מחדש.
גם הלב שלו.
