אני פותח עיניים.

רואה עולם שכולו מהויות.

עולם שבו נשמות חבויות

מתהלכות לאיטן בתוך גויות

עולם עם הרבה אידיאלים והרבה התפרטויות.

אני רואה אור שיוצא וחודר מסכים

רואה התגלות מתוך מחשכים

רואה תוך אלהי חודר כל  חוץ

ונמשך ושופע היכן שנחוץ

אני רואה את עצמי גלוי האמת

עם או בלי לספור, עם או בלי לכמת

פורץ  דרך בתוך תלם העולם

ומתגלה ופועל לא חבוי נעלם.

אני עוצם עיניים.

אני רואה חושך. אם אפשר לקרוא לזה לראות

אני כבר לא רואה מילים רואה רק לפעמים אות

וכשאפגש מול  האור אראה עפעף אדמדם

אראה חתיכת עור וכלי דם

וצבעים מי אמר שקיימים בכלל?

מי יכול להבטיח שלל

הנה אני הולך לי שולל

מנסה להבטיח לא להקפא בחלל

ובעצם אני כמעט עיור

אני עוצם עיניים וחושב מעניין איך זה  להיות עיור מלידה

כשאומרים לי מילה - מה זה אומר  לי בראש

האם יש עיור שמהחושך יכול לפחד או לפחות לחשוש?

אני עוצם עיניים ורואה מחשכים

אין אור שחודר אבל יש הרבה מסכים

נעלמו הרגשות נאלמו המילים

נשאר מעט אור ליותר מדי כלים

במקום לדבר משתמשים בפוסט

מודרנה זה כבר פאסה

לא משנה מה תעשה

,תבלע לאבדון ללא כל מחסה

אני עיור זמני.

אני עוצם עיניים ולא רואה

אבל עם עיניים עצומות  אני גם בוכה

בוכה על הצמצום על קטנות על השברון

ואולי זה בגלל שיש לי זכרון?

מנסה להזכר ובוכה  וכוסף

שברים עמומים של זכרון אוסף

קורי השינה מכסים לי את העיניים.

טל יורד עליי כל הלילה מהרטיבות לקחתי ביד

את היד שמתי על העין

ונימוחות קורי השינה התחילה לבד

והנה נפתח לי קצת האין

אני פותח את העיניים.

מסתנוור קצת, אתרגל

את  העיניים אני לסרוגין מגלגל

רואה תוך ופנים ומהות,

ומשמעות ויש ואלהות

ואידיאל וסיבה ומסובב לתכלית

התפרטות וצמצום של אור אין סוף

עוד רובד ועוד מישור אני מתחיל לחשוף

וכולי תפילה לאמת לחיבור

לתפארת לשלמות של יחיד של ציבור

של קנייני נפש בלי עיורון

של שמחה אין סופית שחודרת כל חרון

עכשיו אני בערפל של חביון

וכל כולי אזור רפיון

עכשיו אני רק מסוגל

אנא אל נא גל.

דני - פרק 1

בָּרָה -

בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,

וָאֵרָא וְאִירָא:

אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,

אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב

בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת

וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל

עַד לִמְלוֹא הָעַיִן

תָּשׁ כּוֹחִי.

כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי

חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא

אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי

רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים

שֶׁהִבְלִיחוּ

מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה

רְסִיסֵי נְשָׁמָה

שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם

וְעוֹלָם

שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ

מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב

מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.

כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר

בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי

אֶפְרִי מִתְנַעֵר

שֵׁנִית

נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ

צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ

בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.

לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב

אֶת סִפְרִי

בְּדַם חַיַּי

הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג

לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה

אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת

אַצְפִּין סוֹדוֹתַי

וְאֶשְׁתּוֹק

אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.

ניסים והשפם

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

יש שני סיפורי אגדות

שממוחי לא יוצאים –

אחד אהוב, ואחד משונה.

כל אחד ומה שרצה –

בל או פיונה.

מי פה יהיה זה שישתנה?

האם אהפוך למפלצת ירוקה,

או שאתה תהפוך להיות בן אצולה?

לשניהם היה לב זהב

מתחת למעטה החספוס.

שניהן היו נסיכות,

אבל הסוףףףף,

אוי, הסוף.

אצל פיונה הוא כואב,

אצל בל הוא מהדהד.

וסופי, מה עליו?

אני???

אני נסיכה.

השאלה –

מה אתה.....